"השיח המרוקאי" רלוונטי ל-2018?

הח"כ לשעבר והעיתונאי דניאל בן סימון קובע כי גם כיום השיח המתייג את המרוקאים קיים ומשמעותי, בעיקר בדרגי ההנהגה וקובעי סדר היום.

שמעון כהן - ערוץ 7 , כ"ו בחשון תשע"ט

"השיח המרוקאי" רלוונטי ל-2018?-ערוץ 7
שיח רלוונטי מתמיד. בן סימון
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

מחר (שני) תקיים ברית יוצאי מרוקו אירוע במלאת חמישים להקמתה. בין הדוברים באירוע יהיה גם העיתונאי וחבר הכנסת לשעבר דניאל בן סימון, מחבר הספר 'המרוקאים', ממנו ביקשנו לשמוע עד כמה מהווה התיוג 'מרוקאי' אלמנט משמעותי בישראל של סוף 2018

תשובתו של בן סימון מפתיעה כשהוא קובע שהתיוג 'מרוקאי' רלוונטי היום יותר מתמיד. "פרדוקסאלית ככל שאנחנו מתרחקים מהשנים הראשונות אנחנו חוזרים לשאלת המוצא והיא הופכת למרכזית. כל הפוליטיקה הישראלית מבוססת על מוצא", הוא אומר.

ואם נדמה לנו שכיום כולנו מעורבבים אלה באלה וכל ישראלי מכיל בתוכו גנטיקה עדתית מגוונת, הרי שעדיין, מזכיר לנו בן סימון, "כשקוראים על המפכ"ל החדש מדברים על כך שהוא בן לעולים ממרוקו ותושב שכונת עולים ממרוקו. מציינים את העובדה הזו כעובדה ולא כמשהו פוגעני".

לדבריו התיוג 'מרוקאי' לא עזב אותו עצמו לרגע. "עדיין לא מחקנו את הזהויות הראשוניות. אנחנו בזהות ישראלית אבל לכל אחד יש תת זהות, ישראלי ממוצא זה או אחר".

את מוקד הפערים העדתיים מוצא בן סימון דווקא בחברה הדתית. "אחת התופעות שעדיין קיימות חזק היא הדת הספרדית מול הדת האשכנזית. במובן הזה לא הייתה התקדמות ויש חומה סינית בין אורח החיים הספרדי נוסח ש"ס ובין נוסח הרב קנייבסקי. יש עדיין אורחות חיים מופרדים אלה מאלה".

ומה באשר לציונות הדתית? גם שם, סבור בן סימון, הפערים קיימים. "ש"ס הוקמה כי היא הוקאה והוקעה על ידי הפועל המזרחי. היא לא נקלטה מבחינה דתית בפועל המזרחי. חרדיות לא הייתה בארצות המזרח. היא הייתה תוצאה של העובדה שהם לא נקלטו ונתפסו כלא רציניים בדתם. לכן הם ביקשו להחזיר עטרה ליושנה. לא הייתה פתיחות כלפי האחר וכל אחד דבק ברבנים שלו ובתלמוד שלו ובצורת הלימוד שלו, והדת הספרדית היא שנפגעה יותר מכולן".

ומה באשר לרחוב הכללי, זה שאינו דתי? דווקא שם מוצא בן סימון בשורה. "יש התקדמות יוצאת דופן. ברחוב יש התקדמות יוצאת דופן. הרחוב מקדים את מעצבי דעת הקהל. בתי הקפה של תל אביב פתוחים וצעירים מבלים ללא הבדל בין אלה לאלה. במובן הזה הרחוב מקדים את מעצבי דעת הקהל. לא בקיא בציבור הדתי, אבל בציבור הרחב לא רואים הבדל ויש התערבבות יוצאת מן הכלל. ככל שעולים למעלה מוצאים את ההפרדה הזו. יש מפתח בבית משפט ומפתח במפלגה וכו' וזה נורא ואיום".

עוד נשאל בן סימון אם כמי שחקר את הסוגיה וחש אותה על בשרו, הוא סבור שנכון לנבור בפצעי העבר או לשכוח אותם מאחור. "אתה לא ניתן להימנע מזה. בארה"ב לא מצליחים להתנתק ממלחמת וייטנאם שישים שנה אחרי. בצרפת לא מתנתקים שישים שנה אחרי מלחמת אלג'יריה. אנחנו עדיין בעניין של מלחמת העצמאות והסכסוך. אנחנו לא במדינה קומוניסטית שבה כותבים היסטוריה מחדש. לא ניתן למחוק. הולכים עם הרגשות. כלפי העולים ממרוקו היה זלזול נוראי והיה לגלוג. זה לא סתם קיפוח. לא התייחסו אליהם ברצינות ואת התוצאה מרגישים אצל הדור השני והשלישי, מה עשו להורים שלי ולסבא שלי. אפשר למצוא משפחות מבוססות של יוצאי מרוקו שהעלבון עדיין קיים".

ומה באשר לטענות שנשמעו על ידי עולי אשכנז ולפיהן גם הם סבלו, היו במעברות, אך ידעו להשליך הכול מאחור, לקום ולהסתער על המשימה החדשה וכך הגיעו להישגים? אולי כך נכון גם ליהודי מרוקו לנהוג?

בן סימון אינו שולל את הטענה ואומר כי אכן "יש אמת בטענה הזו", והוא מרחיב: "העולים האשכנזים הקימו מדינה בצלמם ובדמותם, וכשהיה צריך לקלוט אחרים הם עיקמו פנים, לא חייכו ולא השאירו מקום לאחרים בתרבות, באתוס או בהיסטוריה, ולכן הקיבוץ הוא ששייך למעגל החלוצי בעוד שדרות שהוקמה באותה תקופה היא עיירת פיתוח. כך גם לגבי הקיבוצים בצפון לעומת יישובי העולים. היה יחס מתנשא. כל הכבוד לכך שהם הקימו, אבל אין מה להשוות. הם בעלי הבית והאחרים הם "שוכרים". לכן צריך להתייחס ברצינות לכאב של הזולת ולא לטעון שזה אותו דבר. זה לא אותו דבר. העולים נשלחו וקרטעו עשרים שנה. אל תזלזל בהם ואל תגיד שזה אותו דבר. אין תימנים ואתיופים ומרוקאים במרכז תל אביב. הראשונים זכו ברוב והאחרים קיבלו את מה שנשאר".

ועם זאת שאלנו אולי נכון לערוך את ההשוואה בין הקיבוצים לעיירות הפיתוח, שכן בעוד העולים הגיעו בעל כורחם לעיירות הפיתוח ולעיתים נזרקו לשם פיזית, הקיבוצניקים בחרו מרצונם להגיע לקצה הארץ וליישב את השממה.

בן סימון סבור שאכן מבט על הקיבוצים הראשונים סביב הכנרת מעורר התפעלות מהעשייה הציונית שבהם בשעה שבה "אנשים מתו מרעב וממחלות והם הקימו את הפרויקט שלהם ועזבו את מזרח אירופה ורומניה. לגבי העלייה הנוספת היה צריך לגלות כלפיה רגישות נוספת. הם באו לא מאותו רקע ואותה מוטיבציה. הקיבוצניקים באו עם מוטיבציה אחרת של הקמת עולם יהודי חדש והפיכת היהודי לישראלי. העולים ממרוקו באו מגישה אחרת, עם משיחיות ויחס מסוים לערבי. לכן הם היו זקוקים ליחס יותר נחמד וסימפטי".

על היהדות הספרדית המתונה אומר בן סימון כי במרוקו כולם היו מסורתיים ולא חרדים. על מעמדו של הרב הוא אומר שאכן על פיו יישק דבר אך הוא היה פתוח ומתון. "התפללנו בשבת בבוקר והתהוללנו בשבת אחרי הצהריים. אריה דרעי היה שכן שלי ולכן כל מה שאני עשיתי הוא עשה. אבא שלו ואבא שלי היו בלי כיפה והם התפללו ביחד, דרעי בילה אצלי בבית.

''עברנו חוויה יהודית מסורתית שהפכה כאן לחילונית ולחרדית, וזה הפשע הגדול ביותר שחוללה המדינה לעולים, שחילקה אותם לכאן ולכאן. תנו להם את הדת שהייתה להם מאות בשנים עם המתינות והיכולת לחיות עם האחר".