פרשת הצוללות מניבה המלצה להעמדה לדין של שישה בכיריםף ורבים בישראל תוהים עד כמה השחיתות, אם אכן תתברר שהייתה כזו, השפיעה על שיקולים ביטחוניים, אולי אף כאלה שעולים בחיי אדם. את השאלה הזו הצבנו בפני מפקד שייטת הצוללות לשעבר, אל"מ במיל' אורי דיסטניק.
את דבריו פותח דיסטניק בהדגשה לפיה יש להפריד בין עולם הצוללות לעולם הרכש ו"ראוי לכנות את הפרשה פרשת הליכי רכש שהושחתו", ומאחר וכך הרי שהשחתת הליכים שכאלה יכולה הייתה להתרחש גם בתחומים אחרים לחלוטין של מערכת הביטחון.
לדבריו "חשוב לעשות הפרדה. יש חשיבות גדולה לשייטת הצוללות ויש פער בין השייטת להליכי הרכש", ובהקשר זה הוא מזכיר כי בשטח נמצאים ממש ברגעים אלה צוללנים ומפקדים ויש לקחת עובדה זו בחשבון כאשר מתבטאים ציבורית.
"ביטחון קשור בקשר הדוק לטכנולוגיות", אומר דיסטניק, "מושקעים סכומי עתק כדי להבטיח שהלוחמים ישתמשו במיטב הטכנולוגיות, והליכי הרכש הם הליכים אזרחיים שמעורבים בהם אנשי צבא".
ואולי, שאלנו, אולי ככה זה עובד? בלי "שימון" של גורמים אזרחיים ואחרים הגוזרים קופון בסכומי עתק בעסקאות ביטחוניות? "אסור לקבל מציאות כזו, בוודאי כאשר מדובר באנשים שהשירות שלהם והתרומה שלהם למדינה הייתה ללא רבב. המציאות, כפי שהיא מצטיירת בתקשורת, היא מציאות שלא ניתן לקבל אותה", הוא קובע.
עם זאת גם דיסטניק מציין כי לעיתים אין מנוס מהליך גזירת הקופונים, אך זאת לא באופן קבוע ולא בכל מקרה. "מדובר במצב שבו יש גורם שמחזיק במערכת ויש מי שמעוניין לרכוש אותה. אם ניתן אז מבצעים עסקה, ולעיתים יש צורך להיעזר בסוכנים שמקבלים עמלה תמורת השירות שהם נותנים, אבל אסור שהמערכת הזו תהפוך למכונת התעשרות של אנשים. הסכנה הגדולה ביותר היא שנקבל מוצר פגום כי מישהו תמורת טובתו האישית גרם לכך שנקבל מוצר פחות טוב מכפי שהיינו יכולים לקבל. הסוגיה השנייה הא סוגיית העלות. אולי קיבלנו מוצר טוב אבל בעלות גבוהה יותר כי נאלצנו לשלם יותר".
על שאלת ההשלכות של שחיתות שכזו, אם אכן הייתה, על חיי לוחמים, אומר דיסטניק כי שאלה זו מתוארת במשל העץ והפירות: "האם העובדה שהעץ הורעל גרם לכך שקיבלנו פירות באושים או שהרעלת העץ לא השפיעה על טיב הפירות. להערכתי הצוללות שחיל הים רכש ומפעיל הן הטובות מסוגן בעולם, ולהערכתי חיל הים קיבל מוצר טוב שהולם את היעדים שהוא הגדיר לעצמו".
אם כן, אולי הפרשה לא אמורה להיות מטרידה כל כך אם לא נפל רבב בהכרעתם של מקבלי ההחלטות, ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל? דיסטניק לא מוכן לקבל את התפיסה שמאחורי השאלה וקובע כי "כשתהליכי ריקבון מתחילים במערכת, לא יודעים מתי הם יסתיימו ולא ידוע מתי ירעילו את הפרות שאליהן מכוונים. מעבר לזה לריקבון הזה יש עלויות. אם כספים שאמורים היו להגיע למטרה מסוימת גדלו כי הם הגיעו למטרות שאינן ראויות, ברור שזה יוביל להתפשרות על המוצר, כי יש פחות תקציבים, או שהמערכת כולה תהיה פחות אפקטיבית. לכן אלו מעשים חמורים מאוד וחייבים לשרש אותם,.
עוד שאלנו אם יתכן ואחת הרעות החולות של התופעה היא גם החשש שמא בכירים המעורבים במעשים שכאלה, יהיו נתונים ללחצים ואיומים מצידם של בעלי אינטרסים שידרשו מהם לנהוג באופן כזה או אחר, לרכוש ציוד כזה או אחר, שכן אם לא ייחשף קלונם בציבור. על כך משיב דיסטניק: "כשאנשים נוהגים ביושר אישי ובניקיון כפיים אין להם ממה לחשוש".
ובאשר להיבט המבצעי ולשאלה שעלתה לדיון ציבורי סביב רכישת הצוללות, האם ישראל אכן זקוקה להיקף כזה של צוללות?
"חיל הים הפעיל לאורך שנים רבות מערך של שלוש צוללות. בשנים האחרונות לאור ההכרה של צרכי היחידה ויכולותיה, לצד המשימות הנושפות שהוטלו על חיל הים, הגיעו למסקנה שצריך 5-6 צוללות. על כך אין מחלוקת. לגבי שלוש נוספות לא הוכרע אם הייתה כוונה לשלוש שיחליפו את הצוללות המתיישנות ואז ראוי לשבח את המערכת שהקדימה את התהליך, או שהייתה כוונה להגדיל ל-9 צוללות שלא יהיה מופרך לומר שהן נצרכות, אבל כנראה היו מעבר לצרכים שהוגדרו באותה העת".
לדבריו השיקול אודות נצרכותן של כלל הצוללות אמור להיגזר מראייה כוללת של היבטי הביטחון הלאומי, ראייה הכוללת גם צוללות ומטוסים אבל גם מערכות רווחה וחינוך.