הדיווחים התקשורתיים מתמקדים, מטבע הדברים, בנפגעים באורח קשה מתקיפות הרקטות מרצועת עזה ,אך התקיפות מביאות גם ללא מעט נפגעי הלם וחרדה.
על דרך האבחון של נפגעים כאלה והטיפול המיידי הנכון, עוד טרם הגעת כוחות הרפואה והחילוץ, שוחחנו עם אסטל רובינשטיין, מנהלת השירות לעבודה סוציאלית בהדסה.
"במצב המיידי לא קשה לזהות. רואים את תגובות החרדה וההלם המיידיות. אלו תגובות נורמאליות למצבים לא נורמאליים. העוצמות קשות, אבל אלו תגובות נורמאליות. צריך להתייחס לעוצמות הללו בלי להיבהל, אומרת רובינשטיין, הרואה בבהלה העצמית את אחד הגורמים המרכזיים שמצריכים התייחסות והתמודדות: "הרבה פעמים אנשים נבהלים מהאופן שבו הם עצמם הגיבו, הם לא מכירים את עצמם. צריך לא להיבהל ולהבין שזו תגובה נורמאלית ורוב מכריע של האנשים לא מפתחים תגובות לטווח רחוק", היא מרגיעה.
באשר להשלכות פסיכולוגיות אפשריות של נפגעי חרדה שאולי מאוכזבים מעצמם, מפתחים חשש מתגובה עתידית שלהם עצמם לאירועים קלים יותר, או חוששים לקחת אחריות בשל אותה טראומה, אומרת רובינשטיין כי אמנם יתכן וישנן מחשבות כאלה בשלב הראשוני, אבל מרבית הנפגעים חוזרים לחייהם השגרתיים ללא השלכות ופגיעות ארוכות טווח.
באשר לדרך התגובה הנכונה, שבה ומדגישה רובינשטיין את הצורך שלא להיבהל מהתגובה העצמית: "מה לעשות? לא להיבהל, לא הנפגע עצמו ולא הסובבים אותו", ובאשר לסובביו של הנפגע היא מוסיפה: "להביא את האדם למקום מוגן ובטוח ולקרב אליו את האנשים שמהווים מעטפת טבעית לחייו. בין הדברים הראשונים שאנחנו עושים זה יצירת קשר עם המשפחה כדי לאפשר לאנשים להגיע להתארגנות מחדש של החיים שלהם, לספר מה קרה ודרך הסיפור הם מארגנים את עצמם. חשוב שלא לדובב בכוח. לפעול לאט לאט".
ולא, אין צורך בטיפולים תרופתיים כאלה ואחרים, אלא אם כן גורם מקצועי איבחן צורך שכזה. "כשיש מצבים שהם מעבר למצופה יש אנשי מקצוע שיודעים לאבחן מצבים, אבל בדרך כלל זה לא המצב. אנשי המקצוע יודעים לזהות מקרים קיצוניים. התגובה הראשונית היא ביטוי לצורך להתערבות והגנה" ואת ההגנה הזו חשוב לתת מתוך המעטפת האנושית הקרובה.