אני ילד בן 12, נמצא בסלון הבית עם אמא אביחי הדס ובתאל. אנחנו מכינים כרטיס ברכה, מנפחים בלונים, תולים שלט על הדלת "יום הולדת שמח". מחר יש לאוריאל יום הולדת והוא צריך לחזור מהצבא.
אני זוכר שאמא עטפה בקבוק בושם ירוק brut והניחה אותו עם הבלונים והמתנות על השולחן בכניסה לבית.
אחר כך אני ואביחי עלינו לישון. באותו הלילה ביקשנו לא לישון על המיטות אלא על מזרונים שפרסנו על הרצפה ואבא הרשה לנו. שמחתי מאוד.
ב02:30 אני מתעורר לקול צרחה איומה. אוריאל, אוריאלללל. פתאום נדלק האור בחדר אני לא מבין מה קורה סביבי אבל התמונה הבאה שאני זוכר זה את אמא עומדת באמצע החדר וצועקת קומו קומו, אח שלכם נהרג!
אני לא מבין מה קורה, מסתכל על אביחי, הוא היה בהלם כמוני.
אנחנו יורדים באימה לקומה למטה, פתאום אני רואה את אבא בוכה. בחיים לא ראיתי את אבא בוכה.
אמא ישבה על הספה צורחת אאא ווולי, אוווילי, ועם הידיים שלה היא נתנה מכות על הרגליים שלה ומידי פעם צרחה על אבא שלי, מת הילד! מת הילד! ואבא עמד ולא ידע מה לעשות.
ובתוך ההמולה אני פתאום רואה את המתנה והבלונים וכרטיסי הברכה. אני מחליט לרוץ חזרה לקומה למעלה, נכנס לחדר פותח את דלת הארון עם המראה הגדולה ומחייך.
אני אומר לעצמי "זה לא אמיתי זה חלום, מי יכול לחייך אחרי שאמרו לו שאחיו נהרג״, ואני מחייך עוד יותר מול המראה, "זה סיוט, עוד רגע זה ייגמר".
אבל לאט לאט החיוך נמחק מהפנים שלי, ואני יורד למטה חזרה. לחיים שהתרסקו באותו הלילה.
באותו הלילה לפני 20 שנה, יצא אוריאל, גאוות המשפחה זה שכולנו הערצנו למארב בדרום לבנון ביחד עם מחלקה מגדוד 51 של גולני.
בשלב מסוים אוריאל מזהה סלע חשוד, הוא מוריד את כל הכוח לשכיבה תוך שמירה על רווחים, ומתקדם לעבר הסלע.
אוריאל מטפס על הסלע ובאותה שנייה 5 מטענים מתפוצצים עליו. אוריאל נהרג במקום, איתו נהרג ניצן בלדרן הנגביסט שלו, ההרוג הראשון של קיבוץ לוטם.
בהלוויה ספדתי לך, זה היה קצר.
יום הולדת שמח.
למרות שכמעט לא הספקתי להכיר אותך בחייך אני מבטיח לך שאנחנו נמשיך לספר את סיפורך לדורות הבאים. לא נשכח אותך אחינו הגיבור.