החיים של האוניברסיטה

שלושים שנה חלפו מאז שישבתי בקפיטריה בבר אילן, וכל כך התגעגעתי עד שהחלטתי לחזור לאוניברסיטה כדי לעשות תואר שני

אסתי רמתי , ז' בכסלו תשע"ט

ככל שחולפות השנים והניסיון שלי נצבר בעל כורחו, אני מגלה כמה שאין לי מושג.
ככל שחולפות השנים והניסיון שלי נצבר בעל כורחו, אני מגלה כמה שאין לי מושג.
איור: עדי דוד

השנה החלטתי לחזור לאקדמיה. אני לומדת לתואר שני באוניברסיטה אנונימית, מחפשת חנייה בנרות כשאני מגיעה, יושבת ומשתדלת להאזין רוב קשב בשיעורים, וקונה לי קפה הפוך לקראת ערב כדי לא להירדם בנסיעה הביתה. למה ומדוע אני צריכה את כל הבלגן הזה? שאלה טובה.

קודם כול, סיבה רגשית לחלוטין: חלפו שלושים שנה מאז שישבתי בקפיטריה בבר אילן, ופשוט התגעגעתי. ביום הראשון ללימודים הסתובבתי בקמפוס שעות עם חיוך מרוח על הפרצוף הפנימי, שואפת לתוכי את האוויר הצעיר. איזה כיף, אני סטודנטית! יש לי אפילו כרטיס סטודנט כדי להוכיח את זה, וגם אם אני כבר סבתא, אני בטוחה שהמעמד החדש מוריד לי כמה שנים מהגיל. אם לא באופן רשמי, לפחות בהרגשה.

הסיבה השנייה היא הרצון הכן שלי להפוך לאדם יעיל יותר. מכירים את זה שהנשים הכי תותחיות בוכות על זה שהן תכננו לעשות אלף ואחד דברים בחופשת הלידה, ובסוף הזמן ברח להן מבין האצבעות? אז אני בחופשת לידה כבר שלושים שנה, רק בלי המשכורת. עיתותיי פחות או יותר בידיי ואני חופשייה למרוח אותן כאוות נפשי, מה שאני עושה באדיקות. הנה, בימים כתיקונם היו לי את רביעי-חמישי-שישי כדי להכין שבת, ואיכשהו תמיד הגעתי להדלקת נרות עם הלשון בחוץ. אז החלטתי שמה שאני צריכה זה להירשם לתואר שלומדים אותו בדיוק בימים חמישי ושישי, וכך אני אצליח להדליק נרות בנחת, ועוד לשבת עם כוס קפה חצי שעה לפני כן מול בית מתוקתק. ולא יאומן כי יסופר - זה בדיוק מה שקרה. באמת, כולל הקפה. לא הייתה לי ברירה, אז התמקדתי והייתי חרוצה והאצלתי סמכויות, ואני לא זוכרת מתי היה לי בעשרות השנים האחרונות יום שישי רגוע כל כך.

סיבה נוספת שאני עדיין בודקת עם עצמי אם היא נכונה או לא, היא הפרסטיג'ה, או הכבוד, בעברית קצת יותר נורמלית. אצלנו באקדמיה נהוג לומר דברים פשוטים במילים ארוכות ולועזיות. אז מצד האמת, ברור לי שד"ר א. רמתי (אהם, עדיין אין לי רעיון לתזה למ.א.) היא לא בן אדם חשוב או טוב או ראוי יותר במילימטר מסתם סבתא אסתי. אבל אולי בכל זאת זה קצת מרשים? כמו שאמרתי, הנושא בבדיקה, וכנראה שלא אעדכן אתכם מה המסקנות.

והסיבה האחרונה ואולי המוזרה מכולם היא שפשוט יש לי חשק ללמוד, צמא אפילו. כי באופן פרדוקסלי, ככל שחולפות השנים והניסיון שלי נצבר בעל כורחו, אני מגלה כמה שאין לי מושג. ככה זה עובד, בהפוך על הפוך - כשהייתי בת 12 ומצאתי את עצמי חושבת פתאום מחשבות פילוסופיות, הייתי בטוחה שאני יודעת הכול. דבר דומה קרה לי כשלחצתי על הגז בשיעור הנהיגה הראשון שלי והאוטו זז. הללויה! אני יודעת לנהוג! לקח לי עוד חמישים פלוס שיעורים וברקס אחד ששמו לי בטסט כדי לגלות שאני ממש לא. בכל אופן, בינתיים כבר הספקתי ללמוד כמה וכמה דברים מעניינים: שיש שפה שקוראים לה טטית, למשל, ושהודית היא בעצם בת דודה של השפות האירופיות. מגניב.

צבא הרפאים

כמובן שלא חייבים לעשות תואר כדי ללמוד, וזו בדיוק ההזדמנות המתאימה להמליץ על אפליקציה שתספק לכם שפע מידע מחכים. המילה "היסטוריה" גרמה לי במשך שנים לפריחה, או לפחות לפיהוק ארוך ומשועמם. גם את החומר לבגרות השתדלתי למחוק מהזיכרון ברגע שיצאתי מהבחינה, כי חבל היה לי שרשימת גורמים ותוצאות אינסופית תתפוס לי תאים אפורים נצרכים. מה שפספסתי הוא העובדה שהיסטוריה, כשלא צריך להיבחן עליה, היא אוצר של סיפורים מרתקים שאפשר ללמוד מהם לא מעט.

כאן נכנס לתמונה יובל מלחי, איש הייטק לשעבר וחובב היסטוריה. הבחור התאהב במדיית הפודקאסטים, ותחת המותג הדו משמעי "קטעים בהיסטוריה" הוא מפרסם תוכניות שמע על נושאים כמו בן גוריון, ההיסטוריה של הקרקס או ג'ינגיס חאן. חלק מהפודקאסטים מיועדים לילדים, ונסיעה של שעה שעברה בשקט מופתי תעיד על כישרונו של האיש. לא רק את הילדים זה ריתק, גם אותנו. לא מפתיע שהבחור הצליח לצבור לו קהל מעריצים לא מבוטל.

הנה דוגמה: אחד הפודקאסטים שהצית את דמיוני נקרא "צבא הרפאים". הידעתם, קוראים יקרים, שבמלחמת העולם השנייה פעלה באירופה יחידה אמריקאית סודית שחבריה היו ציירים, שחקנים, אנשי סאונד וקוסמים מקצועיים? תפקיד היחידה היה ליצור מצג שווא כאילו במקום מסוים יש כוחות אמריקנים עצומים, בסדר גודל של עשרות אלפי חיילים, כשבעצם הכוחות היו במקום אחר לגמרי. את משימת ההטעיה הם ביצעו באמצעות טנקים ומשאיות מתנפחות, שנראו מהאוויר ממש כמו הדבר האמיתי. רמקולים אימתניים שידרו לאוויר קולות צעידה המוניים ושקשוק גלגלי פלדה שהוקלטו בפורט נוקס בארצות הברית, ושחקנים שהתחפשו לקצינים אמריקנים התפזרו בעיירות המקומיות, ואיפשרו למרגלים הגרמנים לצותת לשיחותיהם המוקרצות על התמרונים.

באופן מפליא ביותר התכסיס עבד היטב, לא פעם ולא פעמיים. כעשרים פעמים במהלך המלחמה הוקפצה היחידה ממקום למקום, ועזרה להכריע קרבות קריטיים כמו הפלישה לנורמנדי, בלי שהגרמנים ירגישו בתרמית. במשך שנים הסיפור הזה נשמר בסוד, ורק ב‑1996 קורותיה של יחידת צבא הרפאים נחשפו לקהל הרחב. מה שאותי הדהים בכל העניין הוא עוצמת התעוזה והיצירתיות, והיעילות העצומה של תכסיס צבאי טוב. הבנתי שגם האלוף כוכבי נוהג לחשוב מחוץ לקופסה - ולנו לא נותר אלא להתפלל להצלחתו-הצלחתנו.

לתגובות: eramati@gmail.com