ואני ראיתי ברוש

אחרי שנשרו מהמסגרות הרגילות של הציונות הדתית, לבחורים של כפר הנוער נווה שריה לא נשאר הרבה להפסיד, אז הם פשוט התחילו לצמוח

עפרה לקס , ז' בכסלו תשע"ט

הקשבה משנה את הנערים, והם משנים את הצוות. נערים בברוש
הקשבה משנה את הנערים, והם משנים את הצוות. נערים בברוש
צילום: פני אלימלך

אחד הנערים בנווה שריה נזרק מהישיבה התיכונית שבה למד בעקבות ונדליזם.

אירוע הפרידה המשפיל שערך לו צוות הישיבה כלל הזמנה של ההורים, הילד ומחצית מהמורים, ומול כל אלה הוקרן התיעוד המרשיע של מצלמות האבטחה. זה היה הקש ששבר את גבם של המחנכים ואת הלב של הנער. כעבור תקופה הגיע הנער לריאיון בנווה שריה. בדיקה מקצועית העלתה שהוא נמצא במצב נפשי לא טוב, בעקבות חוסר האמון שחווה מסביבתו הקרובה.

בכפר הנוער התחילו לקלף את השכבות שהצטברו עליו בזו אחר זו, אבל זה היה קשה. מנגנון ההגנה שלו הורה לו שלא לגעת בעולם הרגשי בכלל, רק לעבוד מהשכל. הוא נכח בשיעורים, ביצע את כל המטלות והמבחנים ואפילו קיבל ציונים יפים, אבל עולמו הפנימי, הרגשי, היה סגור ומבוצר היטב. רק תנועת המלקחיים שאיתה עובדים בכפר - מצד אחד דרישה לתפקוד וחינוך בגובה העיניים ומצד שני שיקוף של המצב - עשתה את שלה. הנער, שתמיד חשב שהוא שווה פחות מכולם וניסה באמצעות הגניבות לפצות את עצמו, עשה שינוי של מאה ושמונים מעלות. "זה כמו נס, ממש ברייה חדשה", אומרים עליו אנשי הצוות, והרעד שבקולם מעיד על התהליך המיוחד של הנער והמחנכים.

"זה נכון שאם תשימי פה ים, זה נראה כאילו הם נמצאים עכשיו בסיני", אומר לי הרב יונתן שוורץ, מייסד וראש כפר הנוער נווה שריה, אחרי ששרדנו את מטח כדורי הפינג פונג שהתעופפו בחצר, "אבל התלמידים והצוות עובדים פה קשה מאוד". בנווה שריה, כפר נוער לנוער נושר, לומדים תיכוניסטים שמשתייכים "לציונות דתית הכי מיינסטרים שיש, אפשר אפילו לומר שזהו ציבור יותר חרד"לי", כהגדרתו של הרב שוורץ. היום מספר התלמידים עומד על כ‑60, אבל הוא זמני וגדל בהתמדה. בכל שבוע מצטרפים תלמידים חדשים, הם מגיעים אחרי שנשרו מישיבות האם שלהם, חלקן ישיבות הדגל של המגזר. "אני מדמיין מסוע שעליו כולם עולים בתחילת הישיבה התיכונית. המסוע הזה לא מותאם לאינדיבידואל ולצרכים שלו אם הוא רגיש, אם יש לו צורך מיוחד או אם הוא פגוע. אבל המסוע ממשיך לנוע ואז החבר'ה מתחילים ליפול. אחד נאחז במסלול עם היד, אחד נתלה עם הרגל, ויש כאלה שנופלים ממנו. המשימה שלנו היא לתפוס אותם עוד כשהם קרובים למסלול. אנחנו לוקחים חבר'ה שלא מתאימים לישיבה התיכונית או שהיא לא מתאימה להם, אבל החלקים הבריאים שלהם עדיין מתפקדים".

אז בעולם אידיאלי הייתם מיותרים? האם יש משהו שהישיבות התיכוניות אמורות לעשות אחרת?

"אני לא במקום של לבקר את הישיבות. אני חושב שהעבודה שעושים שם היא עבודת קודש, עבודה קשה מאוד. היה פה ביקור של מנהלי אולפנות וישיבות באחת הרשתות, חשבתי שלא אחדש להם כלום כי קטונתי. סיפרתי להם על מה שאנחנו עושים כאן, ואז פתאום הבנתי שאני מדבר בציר אחר, בשפה אחרת לגמרי".

הרב יונתן שוורץ פורט כמה מעקרונות היסוד של המקום, שהגם שחלקם נשמעים טריוויאליים, במציאות הם רחוקים מיישום, בטח במערכת חינוך גדולה וממוסדת. "אנחנו רואים תלמיד במכלול שלו, לא מהסנטר ומעלה. מכלול זה אומר כישרונות, יכולות, הכול. אנחנו לא מתמקדים בהצלחה הטכנית של הבגרויות. אנחנו בוחנים עם התלמיד מי הוא כבן אדם ואיך אנחנו בונים את האישיות שלו בהתאם למה שהוא".

בנווה שריה אומנם לומדים לבחינות הבגרות, אבל מבחינת הרב שוורץ הלמידה היא לא מטרה, אלא רק כלי נוסף מתוך מגוון כלים לבניית האישיות. "מה שמעניין אותי זה התלמיד עצמו ולא ההישגים שלו. אני רוצה שיעשה כך וכך, כי הוא מסוגל, כי הוא מעניין אותי. הכלים פה מאוד מגוונים. אנחנו משקיעים פה המון ביצירה ואומנויות, במוזיקה, בדרמה ובבובנאות, בצילום, ציור, חקלאות ועבודה בעץ". המטרה של שוורץ היא להביא לכאן כמה שיותר דרכים שבעזרתן יוכל התלמיד לגלות את כוחותיו.

נקודה שנייה שמונה הרב שוורץ היא הקשר. הוא לא מתכוון ליחס אישי של "בוקר טוב" בחיוך, אלא להרבה יותר מזה. "בתפיסה שלנו, נער צומח מתוך קשר עם דמויות הסמכות שלו. בכל פעם שהוא פוגש דמויות סמכות, יש לו הזדמנות לעשות תיקון למערכות יחסים שהיו פחות טובות בעבר. הצוות כאן מהווה דמויות הוריות לתלמידים. כשמורה נכנסת לכיתה או כשהטבח נכנס למטבח, מה שחשוב להם הוא הקשר עם הנער. אין פה יחסי מורים-תלמידים, יש פה יחסים של קשר. אלה לא נערים שיזוזו בשביל ציון לבגרות או עונשים, את זה היה להם בישיבה התיכונית. 'אם לא תקום, נעניש אותך, אם לא תיכנס לשיעור, כשההסעה תצא ביום חמישי אתה תישאר' - את זה הם כבר מכירים, משם הם ברחו".

אני חושבת על ההורים. רוב הנערים מגיעים לכאן ממשפחות נורמטיביות, אז מה קרה בדרך?

"אנחנו, ההורים, עסוקים בכך שהילד יצליח מבחינת לימודים ומבחינה חברתית. אנחנו תמיד שואלים 'מה עשית?', 'איפה היית?', 'כמה למדת?' ו'האם התפללת?'. אבל הנער שואל 'האם מישהו רואה אותי?', 'האם מישהו רואה מה אני מרגיש?'. אני חושב ששם אנחנו מפספסים בגדול. להיות בקשר, זה להיות חלק מהחיים של הילדים. כשנער מתמודד עם קשיים, הוא חווה חוויה של בדידות, וזו חוויה מצמיתה. לפעמים הילד נמצא בקושי רגשי וההורים שם בשבילו אבל הם לא יודעים לזהות את זה, או לא יודעים להיות מספיק בקשר, לא לומדים את זה בשום מקום".

פינת עישון מול תפילה במניין

אם יש סקלה לקיום תורה ומצוות, רוב התלמידים בכפר הנוער מגדירים את עצמם הרחק בצד מסוים, שרחוק מנאמנות להלכה.

אתה חושב שבגלל שאנחנו דתיים אנחנו יותר מלחיצים ודורשים?

"אני חושב שכל חברה אידיאולוגית היא דבר מסוכן לאינדיבידואל, כי בשם האידיאל אתה עלול להקריב את נפשו של הפרט. התפיסה הדתית שלי היא הפוכה. הדבר המרכזי בעיניי הוא מה קורה בתהליכים הפנימיים של נפש הנער. איפה הוא נוכח, איפה החיבור שלו לתורה. הנחת העבודה שלי היא שכשלילד לא טוב עם עצמו, הדבר הראשון שהוא ישליך עליו זה המרחב הדתי. ברמה הטיפולית הקב"ה הוא דמות האב. כשלנער לא טוב עם עצמו הוא מבדל את עצמו מול דמויות ההורים".

קיום מצוות הוא גם אורח חיים תובעני.

"נכון, אבל הוא תובעני גם לאדם בן 40. כשנער נמצא בשאלות של זהות אז שאלת הזהות הדתית מתפרצת מאוד חזק. כשאני מרגיש לא טוב עם עצמי, יש סימן שאלה על הכול. ואם הקשר עם ההורים לא במיטבו אז ברור שחייבת להיות לעומתיות. אם אני מוריד את הכיפה וההורים שלי מאוד מאוד דתיים אז אני משהו. אפילו אם כלפי חוץ אני נחשב אפס ובעיני אחרים אני נחשב אפס".

בכפר נשמר קו עדין בין החובה לשמור על הצביון הדתי של המקום ובין אי החובה להתפלל. התפילות מתקיימות שלוש פעמים ביום, והתלמידים הם האחראים לכך שהתפילה תתקיים. הם באים להשלים מניין לחברים, גם אם הם עצמם בכלל לא בעניין. "הרייטינג של פינת העישון גבוה יותר מהרייטינג של בית הכנסת. אז איפה החינוך? התלמיד נמצא בקשר עם המחנך שלו. אם ייווצר קשר משמעותי, עצם הקשר, ולא שכנוע במילים, יחזיר את הילד אל הזהות הטבעית שלו".

עיקרון נוסף שמתקיים כאן בכפר הוא שאין שפה של משמעת, לפחות לא במובן הקלאסי שלה. "כל מה שאנחנו עושים פה זה להעמיד מראות לתלמידים. כשתלמיד לא נכנס לשיעור מתמטיקה, התפקיד שלי כמחנך זה לזהות מה קורה אצלו בפנים, לשקף לו ולדבר על זה".

אבל לא הכול כזה עקרוני, לפעמים פשוט אין לנער כוח להיכנס לשיעור מתמטיקה.

"אין לי כוח זה גם סיפור. מה זה אין לי כוח? יש פער בין הרצון שלך לבין המימוש, אז איך אתה מרגיש עם הפער הזה. הנער מספר לך שהוא רוצה לעשות בגרות אבל לא מצליח להרים את עצמו, אז בוא נבדוק למה ונעשה איתו עבודה. תלמיד שנמצא כאן וכל הזמן משוקף, מפתח מודעות עצמית גבוהה ואחריות אישית. פתאום הוא מבין שיש לו כוחות ושיש דברים שהוא צריך לעבוד עליהם".

"ברוש זה נס גלוי"

בכפר הנוער, שנמצא בצפון בקעת הירדן, הנוף פראי ומרחיב את הלב. המרחבים סביב אינסופיים, ובמקום עצמו משמשים בערבוביה התחדשות ועזובה. איים של ירוק, פינות צל, פרגולה, דשא, בוסתן וחממות שהתלמידים בנו ושתלו. לצד חדר מוזיקה וחוות סוסים שכבר בהתהוות יש עוד תוכניות רבות, ולכולן התלמידים שותפים באופן מלא. לצד זה יש כאן שרידים של תחנת דלק ישנה, מבנים ישנים ואזורים נטושים.

תשע ממשפחות צוות המחנכים גרות כאן היום לצד התלמידים, ומשפחות נוספות יגיעו בחודשים הקרובים, לאחר שהאשקוביות שהובאו לכאן ישופצו. כיתות הלימוד ומשרדי ההנהלה ממוקמים במבנה ירדני ישן, שמאחוריו סיפור התיישבותי סבוך ומלא מהמורות. במובן הזה כפר הנוער כאן הוא לא רק מוסד בעל חשיבות חינוכית ייחודית בנוף, אלא גם משימה התיישבותית מהמעלה הראשונה. ברוש הבקעה נמצא היום בהליכים אחרונים לקראת קבלת תב"ע, וזו נקודת ציון כמעט דמיונית לנוכח הדרך שעבר המקום עד היום.

"ברוש היה במקור בסיס ירדני", מספר הרב שוורץ, "אחר כך היה כאן בסיס של צה"ל, בעיקר חיילי צנחנים ישבו כאן". המצבות הקטנות שפזורות כאן הן מזכרת מאותם זמנים, וחקוקים עליהן שמות הנופלים שנהרגו באזור בתקופת ארץ המרדפים. בשלב מסוים רצתה מדינת ישראל לאייש את המקום, והקימה את היאחזות הנח"ל בתרונות, שננטשה גם היא. מאוחר יותר קיבל את המקום אל"מ במיל' שריה (יא יא) עופר. הוא הקים במקום כפר נופש, אך זה נסגר בעקבות האינתיפאדה השנייה ובהמשך בעקבות חובות.

בלילה שבין ו' לז' במרחשוון התשע"ד, שמע עופר רחשים חשודים מחוץ לביתו. הוא יצא לבדוק מה פשרם, והותקף בגרזנים על ידי שני פלשתינים שהגיעו מחברון. השמועות מספרות שהם עשו את הדרך לבקעה רק כדי לגנוב, אך כשהבינו שגר כאן אלוף משנה בצה"ל, שינו את כוונתם והחליטו לרצוח.

באותו לילה הגיעו לברוש בחורים מישיבת ההסדר בשדמות מחולה וכעשר משפחות מהיישוב. הם רצו להיאחז באדמה ולהוכיח שהטרור לא ינצח. ראש המועצה, דוד אלחייני, החליט לאחר תקופה קצרה לפנות אותם מהמקום. במקום תלמידי הישיבה והמשפחות הביא אלחייני גרעין של אומנים על מנת שיקימו במקום כפר אומנים ייחודי. "בשלב מסוים", אומר הרב שוורץ, "הבין ראש המועצה שיישוב לא יצמח כאן. הייתה כאן חגיגה, כשאני הגעתי לפה אספתי מזרקים מכל השטח". חבורת האומנים לא קיבלה את רוע הגזירה ונשארה במקום בניגוד להחלטתו של אלחייני, אך לאחר שניתק להם את זרם החשמל ואיים בתביעות, הם נשברו ועזבו.

בקיץ תשע"ו הגיע הרב יונתן שוורץ לביקור מקדים בברוש הבקעה. "זה היה חודש לפני שהתחילה שנת הלימודים. היה אז אוגוסט, הציפורים לא יצאו החוצה מרוב חום. השער היה סגור, דממה. יצאנו מהמכונית, צפרנו וצפרנו וכלום. בסוף יצאה אלינו בחורה בחצי הכרה כזה, מאוד חשדנית, בסופו של דבר היא פתחה לנו את השער". המראה שהתגלה לעיניו אחרי שנכנס פנימה לא היה מעודד במיוחד, "שממה נוראית ועזובה גדולה. האומנים עזבו את המקום כשכוסות הקפה עדיין על השולחן ופחי הזבל מלאים. מים זרמו כאן מהצינור המפוצץ, כלבים משוטטים, אתון. לא הייתה פה צמחייה ירוקה למעט העצים הגדולים הצדיקים שמלבלבים גם בלי מים. לאט לאט התחלנו לשקם את המקום".

היום, אחרי יותר משנתיים, הם נמצאים במקום אחר לגמרי. הכפר לובש לאט לאט ירוק, עוד פינה ועוד מרחב מתבייתים ומקבלים תפקיד. והעיקר, התב"ע בדרך. "עוזר שר הביטחון לענייני התיישבות אמר לי 'דע לך שברוש זה נס גלוי'. המינהל האזרחי אישר לנו להביא את האשקוביות האלה אחרי אלף ואחת בקשות. שנה וחצי התעללו בנו". הרב שוורץ מספר על ביקור של קצינה מהמינהל האזרחי, הגוף בעל הסמכות במקום. "איך שהיא ירדה מהרכב, היא אמרה לי 'איך אתה מרשה לעצמך להתפתח ולהביא לכאן עוד נערים כשהמצב הסטטוטורי של המקום לא ברור? אחר כך אתם באים למינהל ואומרים תסדירו אותנו'. אמרתי לה: 'או שהם יהיו בגבעות, או שהם יהיו פה'". המילה "גבעות" לחצה כמובן על הנקודות הנכונות, והקצינה הפכה לקשובה יותר. "היא הייתה פה, פגשה את הנערים ומאוד התרגשה. כשהביקור הסתיים היא אמרה שהיא עם ברוש".

סיבוב של 180 מעלות

למען האמת, הרב יונתן שוורץ כלל לא התכוון לפתוח כפר נוער. הוא תכנן לעבור לירושלים עם המשפחה, וילדיו כבר היו רשומים למוסדות הלימודים, כשהגיע אליו אריאל סוקולוף. סוקולוף הוא מנכ"ל עמותת 'תימורה', עמותה שמפעילה תוכניות חינוכיות וטיפוליות לנערים ונערות בסיכון מהמגזר הדתי והחרדי. סוקולוף סיפר לו על הנשירה בקרב הנוער הדתי ועל היוזמה שלהם להקים מקום מיוחד לבני הנוער האלה. האגף לחינוך התיישבותי של משרד החינוך התגייס, והכפר נולד.

הכפר פותח את שעריו רק לבני כיתות י'‑י"ב, וזה עקרוני. "אני רציתי לפתוח כאן כיתה ט' כחלק מאמירה שזה מקום של לכתחילה, אבל התלמידים הם אלה שנלחמו בשיניים נגד. הם אמרו 'צריך לחטוף כאפה כדי לדעת להעריך את מה שיש לנו פה', וחוץ מזה הם אמרו שהם פוחדים שזה יהפוך למוסד רגיל. אמרתי להם: 'אתם מבינים מה אתם אומרים? אתם לומדים במוסד לנושרים'. הם אמרו שאין להם בעיה עם זה, אני חושב שיש להם גאוות יחידה מאוד גדולה".

שלושה בחורים נכנסים למשרד של הרב שוורץ, שני שמיניסטים ואחד שביעיסט. אבידן ואחיה הם בני יישובים, ואביעד הוא ירושלמי. יש להם קוקו ונזם ולראשם אין כיפה, והם בוגרים, רציניים ועונים לשאלותיי בלי שמץ של ציניות. אני לא מתאפקת ושואלת כמעט מיד.

יש לי הרגשה שיש כאלה שלא מסתדרים במסגרת שלהם, אבל לא יגיעו לכאן בגלל הסטיגמה. מה זה עושה לכם שאתם לומדים בכפר של נוער נושר?

אביעד מקדים לענות לי בבדיחה: "בגדול אנחנו רואים את עצמנו נעלים", וכולם צוחקים. אבידן עונה ביותר רצינות: "מה זה נוער נושר? זה שחבר'ה היו בכמה מסגרות זה לא אומר עליהם משהו שלילי, זה אומר שהם תפסו שכל והבינו שמסגרת אחרת לא טובה להם. כל מי שנמצא כאן עובר תהליך מאוד גדול עם עצמו. אז עצם זה שהוא פה זה מעיד על רמת בגרות גדולה".

אחיה: "בכל מקום יש את האנשים שלא טוב להם במקום שבו הם נמצאים, ויש שתי אופציות. או שאני אמשיך במקום שלא טוב לי, או שאחפש מקום יותר טוב. האומץ הזה כן לחפש מקום חדש וכן לנסות למצוא מקום שתמצא בו את עצמך, הוא משהו מאוד טוב".

אביעד: "אני חושב שאנחנו ילדים שמערכת החינוך לא מתוכנתת להתמודד איתם. יש לנו חשיבה קצת יותר בוגרת, ויש פה הרבה שחושבים לפני שהם עושים. אומרים להם בואו ללמוד מתמטיקה והם שואלים למה. ממה שראיתי, מערכת החינוך לא בנויה לזה".

מרבית התלמידים הגיעו לכאן בתום תקופה לא קצרה בבית, אחרי שנטשו את הישיבה או הועפו ממנה. אביעד מספר שגם את הכפר הוא כמעט עזב: "הגעתי לכאן וראיתי מקום שאפשר להוציא בו בגרות בלי הרבה מעבר. אז הגעתי ורק ישנתי, הלילה והיום התהפכו לי. בסוף השישית אמרתי לעצמי, אם אני נושר מכל מסגרת לימודית, עדיף שאלך לעבוד. בקיץ הגעתי לדבר עם הרב יונתן, הוא הסביר לי שהבעיה היא לא במקום, הבעיה היא בי".

זו אמירה כבדה, היא מטילה עליך את כל האחריות.

"הייתי צריך את זה, אמרתי לו: הרב אתה צודק. התחלתי לקום בבוקר, זו הייתה המשימה הכי קשה, מאז רק צמחתי".

איך הייתם כשהגעתם לכאן ואיך אתם עכשיו?

אחיה: "אני אישית עשיתי סיבוב של 180 מעלות. הפכתי מילד לאדם יותר בוגר. זה היה קורה גם במקום אחר, אבל כאן, בגלל שזה מקום בהקמה ואנחנו שותפים, וגם זה שיש לך את האופציה להתבטל בחדר כל היום אבל אתה מבין שזה לא טוב לך, ואתה עושה דברים מתוך משמעת עצמית, זה עזר לי לעבור את ההתבגרות שלי בצורה טובה יותר".

אבידן: "אני הגעתי לפה ממקום מאוד מסגרתי שכל הזמן אומרים לך מה לעשות, ופתאום הגעתי למקום שלא אומרים לי כלום. בהתחלה באמת לא נכנסתי לשיעורים, עד שהבנתי שאם אני לא נכנס לשיעורים אני לא ממצה את עצמי. היום אני לוקח כל דבר שהמקום מאפשר לי".

קבלת שבת וסיגריה בפה

הצוות שנמצא כאן עובד בצורה אינטנסיבית מאוד. לכל כיתה יש מחנך, מדריך ועו"ס, ומלבדם מורים מקצועיים ואנשי טיפול. הצוות שבליבת העשייה עובר בעצמו הדרכה קלינית כל שבוע, והם מספרים שלא רק הם מזיזים את הנערים, אלא גם הנערים שנמצאים כאן והשיח המשותף משפיעים עליהם. עילית הייזלר היא המנהלת הפדגוגית, ומתוקף תפקידה היא יושבת עם התלמידים על תוכנית שיעורים פרטנית במטרה להביא אותם לבגרות מלאה או חלקית. "אני 17 שנה במערכת, אבל בשנתיים שאני כאן זזתי כמו שלא זזתי אף פעם. הם מאוד אותנטיים אז אני לא יכולה שלא להיות גם. אנחנו כל הזמן בהקשבה ולכן גם אנחנו משתנים".

חזקי דרמון, המחנך של כיתה י"א שמעיד על עצמו שהוא "דוס הר המורניק", מספר שהחינוך לא נעשה כאן מתוך סמכות. "אני מאמין שיש להם מה להגיד ויש להם רצונות משל עצמם. כשנותנים לנער את הבמה הוא יודע לדייק את עצמו ולהגיד את האמירות שלו. יש בזה משהו שהרבה יותר מאמין בנשמה של האדם, ביצר הטוב שלו. אין ילד שלא רוצה לעשות טוב. יש לו צעקה שהוא צועק וצריך להקשיב לו בגובה העיניים".

לדברי דרמון, כי התלמידים עושים את המשימות רק מתוך רצון, הם חיים את החיים כמו שמבוגרים חיים אותם. "מבוגר קם להתפלל כי הוא רוצה. הם שואלים את עצמם את השאלות וגם עונים לעצמם את התשובות, ואני מושפע מזה". הרב דרמון מספר על שבת שהייתה בכפר, והתלמידים שלו הרימו אותה לגבהים. קבלת שבת בנוסח קרליבך, שירי שבת מרוממים, ניגונים חסידיים - אווירה מטורפת. "בשלב מסוים, כל החבר'ה החליפו בגדים והלכו לעשן. במוצאי שבת שאלתי אותם איך זה, והם אמרו שהם גם וגם. הם לא קראו על פוסט מודרנה, הם פשוט חיים את זה. אני מקשיב להם ומקבל אותם כמו שהם, וברגע שאנחנו מקבלים אותם הם מקבלים אותנו, ואז הם מתחילים לזוז. 70 אחוזים מהתלמידים שלי חילוניים. חמישה או שישה מהם קמים כל בוקר לפני התפילה לשיעור עם ראש הכפר. משהו זז".

כשאני יוצאת מהכפר מגיע למשרד של הרב שוורץ נער חדש חמוש בהוריו. הם הגיעו לכאן לריאיון קליטה. אני משתדלת שלא להביט בהם עכשיו. לו יכולתי הייתי אומרת להם שהכול בסדר, שהם הגיעו למקום שיש בו עין טובה ולב חם ואוהב.