מדינת ישראל מצויה במשבר אמון בטחוני. הבעיה אינה באויבינו. אויבים תמיד היו לנו. לא פחות מהיום.
במלחמת העצמאות מדינת ישראל עם 600,000 איש, חלקם אודים מוצלים מאש, גברה על שבעה צבאות ערב עם מעט נשק והרבה אמונה. כך גם במלחמת ששת הימים.
אויבים אכזריים אינם דבר חדש עבורנו. אגב, המצב היום אינו מסוכן יותר מאשר לפני כמה חודשים כאשר ראש הממשלה פעל על מנת להפיל את ממשלתו שלו מסיבות פוליטיות או בגלל התאגיד.
המצב אותו הדבר.
גם אז לא היה נכון לעשות פוליטיקה מהביטחון. אין שום אפוקליפסה בדרך. יש אויבים. אך לא האויב הוא שמדאיג אותי. משהו לא טוב קורה לנו מבפנים. כבר שנים לא מועטות, כולל בעשור האחרון של הממשלות בראשות נתניהו שמדינת ישראל הפסיקה לנצח.
אני ראיתי זאת במו עיניי במלחמת לבנון השנייה כמפקד של כוח בגזרה המערבית בדרום לבנון. ראיתי את המבוכה, ראיתי את הבלבול, ראיתי את חוסר הנחישות, ראיתי את היעדר הרוח. גם איבדתי גם את חברי הטוב, סא"ל עמנואל מורנו ז"ל, בשלהי המלחמה. בגלל המלחמה הזאת, עזבתי את ההייטק שכל כך אהבתי, ונכנסתי לפוליטיקה.
רבותיי,
אנחנו מטילים על לוחמינו חישוקים על גבי חישוקים. חישוקים משפטיים וחישוקים תפיסתיים.
הלוחמים שלנו פוחדים יותר מהפרקליט הצבאי מאשר מיחייא סנואר. מ"הכרעת אויב" עברנו ל"הכלת אויב". דברים שפעם היו ברורים, פתאום מוטלים בספק.
משום מה, היה מי שהחליט לכנות את מחבלים המשגרים לעבר משפחותינו בלוני נפץ במונח השקרי "ילדים", למרות שרובם בשנות ה-20 שלהם. מרגע שאנחנו כינינו אותם ילדים, המוסר המעוות מוביל אותנו להעדיף שהם יסכנו את ילדינו מאשר שאנחנו נהרוג אותם.
לאחר ירי של למעלה מ- 530 רקטות חמאס על יישובי ישראל וטיל קורנט לעבר אוטובוס עם חיילים, אנו פתאום מספרים לעצמנו באותות ובמופתים שבעצם הכל בסדר, ושחמאס מורתע כפי שלא היה מעולם.
כאשר כל מרפסת בלתי חוקית בתל אביב נהרסת תוך ימים, ממשלת ישראל נכנסת לתבהלת שווא, וחוששת לפנות מאחז ערבי בלתי חוקי חאן אל אחמר, למרות כל פסיקות בג"ץ מהפחד מה יגידו עלינו באירופה, מה יעשו לנו בהאג.
השכל הישר פינה את מקומו לפלפוליים משפטיים מנותקים. המערכות נהיות כבדות, מסורבלות, בינוניות. רוצחי ישראלים זוכים למול עניינו למשכורות של 15,000 ₪ בכל חודש, בתיהם לא נהרסים, משפחותיהם זוכות לכבוד ולקצבאות, ואנחנו עומדים מנגד ולא עושים שום דבר לעצור את זה.
לוקח לנו חודשים ארוכים להרוס בית של מחבל, וגם אז אנו מדקדקים על קוצו של כל יוד, והורסים בזהירות חצי חדר או אוטמים אותו, כאילו שמהחבל התחשב בנו כל כך או ובמשפחה של הקורבן.
ברגע זה עומדים 102 בתי מחבלים שצה"ל מדד אותם ואין לנו את הרוח, אין לנו את הכח להרוס אותם.
חמאס וחיזבאללה חצופים יותר מיום ליום, כי הם מאמינים שאנחנו חוששים להתעמת איתם.
מה שראש הממשלה מכנה אחריות מתפרש על ידי אויבנו לעיתים כהססנות והקו בניהם הוא דק.
רבותיי,
הספינה של ביטחון מדינת ישראל שטה בעשור האחרון לכיוון לא טוב. והדבר הכי מסוכן למדינת ישראל הוא שהתחלנו לחשוב שאין פתרון לטרור, למחבלים, לטילים. שאין מה לעשות. אבל יש מה לעשות.
כשישראל תרצה לנצח, אנחנו נחזור לנצח. זו לא גזירת גורל. אפשר לשנות כיוון של ספינה. אנחנו באנו לפוליטיקה כדי להציב אלטרנטיבה. להחליף את ההססנות בעוצמה, את העייפות ביוזמה, את המבוכה באמונה.
הנה למשל, עד לפני מספר שנים, ממשלות ישראל, כולל ממשלת נתניהו שחררו מחבלים באופן סיטונאי. כי ככה עושים. אנחנו באנו ואמרנו, באולטימום, לפני כ-5 שנים: עד כאן. אין יותר. ומאז הפסיקו לשחרר. ואפילו לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל החזירו מחבלים משוחררים לכלא. הוכחנו במעשים.
אפשר לשנות כיוון. באקדמיה, בחינוך, במשפט, במדיני.
עד לפני כמה שנים כל עם ישראל ידע שתכף מקימים מדינה פלסטינית. באנו ושנינו את הנתיב.
משמאל לימין. על מנת לחולל את השינוי הנדרש בתפיסה הביטחונית של ישראל, כדי להחזיר לנו את רוח הלחימה ואת ההרתעה שנשחקה מול אויבינו, כדי להנחיל יצירתיות וחדשנות, פניתי לראש הממשלה לפני מספר ימים על מנת שיטיל עליי את תפקיד שר הביטחון.
לאחר ששר הביטחון הקודם נכשל כישלון חרוץ, הוא הפקיר את שדה המערכה. אני ביקשתי לפעול בדיוק הפוך: לקחת אחריות ברגע קשה. להתייצב - למרות הקשיים שכולם מכירים. לא היה יועץ אחד או חבר אחד שלי שחשב שהמהלך הוא טוב לי. כולם אמרו אתה לא תצליח לשנות בכמה חודשים ותחת כל האילוצים, יכשילו אותך. ממשלה מקרטעת.
אבל בחרתי להתייצב.
בשיחתנו ביום שישי הבהרתי לראש הממשלה שאינני מציב בשום פנים ואופן אולטימטום, וקיבלתי בהערכה את אמירתו שהוא רואה בי מועמד ראוי לתפקיד שר הביטחון. אך בפועל החליט אמש נתניהו, מסיבותיו שלו, ליטול את התפקיד לעצמו.
בנאומו, הבטיח ראש הממשלה לציבור הישראלי לשנות נתיב, להוביל למהפך בביטחון. לשנות נתיב של עשר שנים לכיוון של עוצמה.
אם ראש הממשלה רציני בכוונותיו, ואני רוצה להאמין למילים שלו אמש, הרי שאני אומר כאן לראש הממשלה: אנחנו מסירים ברגע זה את כל דרישותינו הפוליטיות ונתייצב לסייע לך במשימה אדירה זו: שישראל תחזור לנצח.
אני מניח שאשלם מחיר פוליטי מסוים בשעות הקרובות ובימים הקרובים. לא נורא. נתגבר.
You win some, you lose some.
עדיף שראש הממשלה ינצח אותי בקרב פוליטי, מאשר שהנייה ינצח את מדינת ישראל.
אני רוצה לספר לכם משהו שקרה לי אתמול.אחרי שהודענו על מסיבת העיתונאים ולאחר שנפוצו שמועות כי בכוונתנו להתפטר, כל העולם חיפש אותי, ופתאום ראיתי על הצג את שמו של פרופסור אומן, חתן פרס נובל לכלכלה והמומחה העולמי לתורת המשחקים.
כרקע, אגיד לכם, בדיוק לפני 4 שנים בשיא המשא ומתן הקואליציוני שלי מול ראש הממשלה, להקמת הממשלה הנוכחית, היה זה אומן שייעץ לי להתביית על דרישה וללכת איתה עד הסוף, והתבייתי על דרישה אחת: על תיק המשפטים לאיילת שקד. והלכתי עד הסוף. והשאר היסטוריה.
אמר לי אתמול פרופסור אומן אוהב ישראל ואב שכול שאיבד את בנו במלחמת לבנון הראשונה. הוא אמר לי: "נפתלי, אל תתפטר".
שאלתי אותו: "למה? הרי לפי תורת המשחקים זה מנוגד בדיוק למה שאני צריך לעשות. זהו הפוך ממה שאמרת לי לפני 4 שנים. זה יקשה עליי במו"מ בפעם הבאה מול נתניהו".
ואז ענה לי הפרופסור: "זה נכון. אבל המדינה חשובה יותר מהכל".
אני לא יודע כמה זמן הממשלה הזאת תשרוד על כרעי 61 חברי כנסת. עם חלק מהם מורדים.
אני לא שיניתי את הערכתי שקשה יהיה לקיים ממשלה כזו, אך אנחנו נכונים לנסות, אם באמת הממשלה תתחיל סופסוף להוביל לנתיב הנכון, לפעול כממשלת ימין אמיתית, זה כדאי לנסות. הכדור עובר לראש הממשלה.
בשבועות הקרובים המהפך הביטחוני המובטח יעמוד למבחן:
האם אנחנו נשתחרר מהמדיניות הרופסת מול חמאס?
האם סוף סוף נצא מהתבהלה ונפנה את חאן אל אחמר?
האם נפסיק את קייטנות המחבלים, והכספים הרבים שהם מקבלים?
האם יפסיק להיות כדאי לרצוח יהודים בארץ ישראל?
המבחן יהיה במעשים. לא במילים. הציבור שבע מילים.
אנחנו לא נעמוד כצופים ביציע, שבוחנים את ראש הממשלה, אלא כמובן ניתן כתף, ונעשה כמיטב יכולתנו לסייע.
אני חייב לומר, שמכאן אני אחזור בשמחה גדולה ובאהבה גדולה להוביל את חינוך ילדי ישראל. תודה רבה.