מלחמות הגירושין הן עסק סוער ועז יצרים על הסדרי ראייה, מזונות וכל מה שקשור בנקודת המחלוקת הבסיסית: אצל מי יהיה הילד.
היום נשמעים יותר ויותר קולות על הצורך של ילדים בדמות אב נוכחת ופעילה גם אחרי הגירושין, ואפילו מערכת המשפט כבר לא נוטה אוטומטית לטובת האם. לכן, כשבסצנת הפתיחה של הסרט הצרפתי החדש 'משמורת' האב והאם מתייצבים עם עורכות הדין מול השופטת, אפשר היה לצפות לתסריט חדשני שיחתור נגד סטריאוטיפ האב המתעלל או המתעלם. שייתנו ייצוג הולם גם לצד הגברי במערכה הקשה של פירוק הבית.
אז זהו, שלא. במאבק של אנטואן (דניס מנושה) מול אשתו מרים (ליה דרוקר), האב יענה על כל התחזיות השחורות מבית היוצר של הפמיניזם הרדיקלי ויצא יותר שחור משחור. כבר בסצנה השנייה, כשהוא בא לאסוף את בנו ז'וליאן והם נוסעים לבית הסבא והסבתא, אנטואן מזגג את עיניו ושוקע בעצמו, ואין כל אינטראקציה חיובית ביניהם. בבית הסבים האב כמובן ממשיך בהזנחה, בוחר לצפות לבדו בטלוויזיה ונותן לבנו להסתדר בעצמו. המגמתיות ברורה: האב לא מתפקד עם מסוגלות הורית שואפת לאפס, וכל כולו נתון למלחמה שבינו ובין אשתו לשעבר. נכון, מקרים כאלה אכן קיימים למרבה הצער, אבל הם לא הרוב והם לא מעידים על הכלל.
וזה לא הסוף. אם אנטואן היה מואשם רק בהתעלמות מחרידה מצאצאיו, מילא. קסבייה לגראן, במאי 'משמורת', הפך את הגבר למפלצת מחרידה, לא פחות. עם התקדמות העלילה, האופציה להזדהות אנושית כלשהי, ולו הפשוטה ביותר, לא קיימת בשביל אנטואן. הוא מחליא, הוא מאיים, הוא מלחמתי והוא סיוטה של כל אישה. הוא מוקצה מחמת גופו (מגודל עם תווי פנים גסים) ומוקצה מחמת מיאוס. הוא פשוט לא.
כשבדרך מניפולטיבית וכוחנית הוא מצליח להגיע לבית גרושתו, הוא מתנהג באופן דוחה שמתאים לגבר האלים כמו כפפה ליד: מסתובב בבית כבתוך שלו ואחר כך, במטבח, הוא מתנפל על מרים בבכי ובתחנונים בתקווה שתקבל אותו שוב. עיניה הטרודות של מרים מעבירות היטב את המצוקה והפחד שבהם היא שרויה, ואפשר בהחלט להבין אותה. היא אישה טובה שרוצה קצת שקט וצריכה לסבול מבן זוג אובססיבי, דיכוטומיה מושלמת של תוקף וקורבן. אם מרים הייתה חושפת צד של נשיות מורכבת, אנושית יותר, שמכילה גם צדדים אפלים – אולי היה בסיפור שלהם משהו יותר קרוב למציאות.
ובכל זאת, 'משמורת' הוא סרט חשוב. הוא חשוב בגלל שיש נשים שבאמת סובלות מבני זוג אלימים שאיבדו צלם אנוש. לרגל יום המודעות למאבק נגד נשים שיחול בשבוע הבא, כדאי לדעת עם מה נשים כאלה מתמודדות. 'משמורת' הוא גם סרט עשוי היטב שמצליח לרתק את הצופה כל הזמן, ועל כך בהחלט הגיע לקסבייה פרס הבימוי שקיבל בפסטיבל ונציה. ראוי היה שיציג תפיסה מורכבת ומרוככת יותר ושלא יעשה עוול למחצית המין האנושי, אבל כל זה כבר חלק מסרט אחר.