תענוג לעשות עסקים

האם ישראל לא מכה בחמאס בגלל שהיא מעדיפה לשלם פרוטקשן, או שצה"ל פשוט עדיין תקוע בהופעות של שבת ארגון?

דביר שרייבר , י"ד בכסלו תשע"ט

סחוטים לגמרי. משרד הביטחון
סחוטים לגמרי. משרד הביטחון
צילום: משה מילנר, לע"מ

"משרד הביטחון שלום".

"אהלן וסהלן. מדבר בֹּה סלאח אל-ערורי מחמאס".

"מר ארורי, כבר אמרתי לך אלף פעמים. לא אומרים בֹּה, אומרים פֹּה. ואני ממש מתנצל כי בדיוק התחלף לנו פה השר, תן לנו כמה ימים להתארגן ונמשיך לדבר על ההסדרה, בסדר?".

"אל תדאג, יא זלאמה, לא התקשרתי בשביל ההסדרה".

"אז בשביל מה?".

"אני שמעתי שאמריקה הציעה חמישה מיליון דולר למי שימסור עליי מידע".

"נו?".

"אז אני רוצה את הכסף".

"לא הבנתי. אתה רוצה להסגיר את עצמך לאמריקנים?".

"נראה לך? האמריקנים יהרגו אותי. אתם הרבה יותר הומניים".

"עזוב, ארורי. אנחנו לא רוצים לתפוס אותך, רק לעשות איתך עסקים".

"ברור, גם אני. בגלל זה אתם תעבירו אליי חמישה מיליון דולר בשטרות חדשים עוד היום, ואני בתמורה לא אסגיר את עצמי לאמריקנים ונוכל להמשיך לעשות עסקים. סגרנו?".

"מר ארורי, אתה ממש סחטן! רק לפני שבועיים העברנו לכם במזוודות 15 מיליון דולר!".

"קודם כול זה לא אתם העברתם, זה קטאר. וחוץ מזה חילקנו הכול, מה כבר נשאר לי מזה? בקושי שניים-שלושה מיליון. יאללה, חמישה מיליון עוד היום או שאני הולך לירות טילים".

"רגע, אתה מאיים?!".

"ברור, אני טרוריסט. אל תשכח מי כמעט בירק לכם את הממשלה, כן?".

"פירק, לא בירק! תלמד עברית, יא מחבל".

"תודה על המחמאה. אז סגרנו? אתם שולחים לי את הכסף?".

"מצטער, סלאח. אני לא יכול לשלם לך במקום האמריקנים".

"אתם יכולים לעשות הכול. אתם היהוד שולטים בכל העולם, במיוחד באמריקה, ועוד יותר בזה, איך קוראים לו... טראמבּ".

"טראמפ! טראמפ! תלמד לדבר כמו שצריך, אחרת כל מה שייצא ממך זה... סוחט סמרטוטים".

"זה בדיוק מה שאני עושה".

"אנחנו לא סמרטוטים. אנחנו פשוט לא פועלים מהבטן".

"וואלה בכיף. העיקר שעד הערב אני מקבל את הכסף שלי".

"זה לא כל כך פשוט. אתה צריך בתמורה למסור מידע על עצמך".

"בסדר. תשאל מה שאתה רוצה".

"אנחנו מעצמה, אנחנו יודעים עליך הכול".

"אז תביאו הכסף".

"זה לא עובד ככה. אנחנו צריכים תמורה".

"סבבה. אז אני אשב לי בבית כאילו אני בכלא, יעני יבריחו לי כל מיני דברים טובים ואתם תעשו מה שאני אומר בשביל שאני לא אעשה בעיות. סגרנו?".

"אני מצטער, מה שאתה מתאר זה לא באמת כלא".

"יודע מה? אז אני גם אקח קורסים באוניברסיטה הפתוחה".

"או! עכשיו אתה מדבר!".

"וואלה אתם היהוד קשים".

"אנחנו לא פראיירים".

"בטח שלא. עכשיו מהר את הכסף, למה כבר מזמן לא יריתי איזה טיל וכבר מדגדגות לי האצבעות".

"אני על זה. להתראות, מר ארורי, תשמור על עצמך".

"תמותו".

עדיין כאן

בסוף המפקד המייגע, כשהחניכים פצחו בזיוף מופלא של המנון התנועה, ולמרות שהחזקתי בידי לוח זמנים סניפי שבו היה כתוב שההופעות של מוצאי שבת הארגון יתחילו בשמונה בדיוק, בכל זאת הייתה לי תחושת בטן מוזרה שזה לא ממש עומד לקרות. אולי אני סובל מדעות קדומות לגבי תנועות נוער, אולי אני סתם מתנשא, ואולי זה בגלל שהשעה הייתה שמונה וחמש דקות והחבר'ה עדיין קפצו במעגלים מרובעים והתחרו ביניהם איזה שבט עושה לשכנים התקף לב יותר חמור. ובדרך להופעות הם עוד היו אמורים לעבור בבית כדי לחטוף טוסט קטן והמון ציוד בשביל ההצגות.

לא, אמרנו לעצמנו. הפעם (ורק הפעם) ההופעות לא יתחילו בדיוק בזמן.

השאלה הייתה מתי הן כן יתחילו. כי מצד אחד, אנחנו לא רוצים להפסיד אף הופעה של אף אחד מילדינו המשקיענים. מצד שני, אין לנו שום חשק לרבוץ במשך שעה וחצי באולם עם אקוסטיקה שלא קיימת ולחכות עד קץ כל הימים שהחניכים יפסיקו לרוץ לנו על הרגליים והמדריכים ימצאו את הצעיף של מכבי שבלעדיו אי אפשר לעשות קטעי קישור והבוגרים ירוצו מהר לסניף כדי להביא משם את מערכת ההגברה שנשכחה (או נשרפה עם כתובות האש, מי יודע) והקומונרית תמצא כבר את הקול שלה שהיא איבדה עוד במסע פסח, לא של השנה האחרונה, זו שלפניה.

החישובים היו כדלהלן: אם אמרו שמתחילים בשמונה, אין לנו מה לחפש שם לפני תשע. לזה צריך להוסיף שעתיים לפי שעון גריניץ' שמכוון על פי שעון בני עקיבא ולהפחית שעה בגלל שעברנו לשעון חורף. הגענו לעשר בלילה. אבל עשר זה לא הגיוני, כי באחת עשרה צריך לפנות את האולם ורק הנאומים של נציגי העירייה, ההורים וסתם אנשים שעברו שם במקרה לוקחים לפחות ארבעים דקות. מה שאומר שצריך להפחית עוד שעה, שזה די הגיוני בהתחשב בכך שבגלל האנרגיה המטורפת של המורלים כדור הארץ מסתובב מהר יותר. כלומר מתחילים בתשע. בקיצור אין לנו מה לחפש שם לפני תשע וחצי.

אלא אם כן פתאום מישהו יחליט לתקתק את העניינים ולהתחיל ברבע לתשע ואנחנו נפסיד את הריקוד של הבן והוא לעולם ועד לא יסלח לנו על זה ובצדק. רק שאם בכל זאת יתחילו בתשע וחמישים אנחנו נתייבש שם עד לשד עצמותינו וכשיגיע סוף סוף הריקוד של הבן לא נוכל כבר לפקוח את העיניים מרוב עייפות והוא לא יסלח לנו על זה לעולם ובצדק. מה עושים, למען השם? מה עושים?

למזלנו, המוח האנושי המציא במיוחד בשביל מוצאי שבת ארגון את הטלפונים הסלולריים, המכשירים הממכרים האלה שהורים אחראיים לעולם לא יפקידו בידי ילדיהם. למזלנו, אנחנו לא הורים אחראיים. לכן ביקשנו מהבן הגדול לפקוח עין ולהתקשר אלינו מיד כשנראה לו שאו-טו-טו מתחילים, שזה לפחות חצי שעה לפני שמתחילים באמת. הבן הבטיח לעמוד במשימה, הילדים יצאו לדרכם, ואנחנו צנחנו על מרבצנו באפיסת כוחות מוחלטת. בכל זאת, מוצאי שבת ארגון.

אחרי רבע שעה הגיע טלפון בהול מהבן: כולם כבר פה, תוך עשר דקות מתחילים והשבט שלהם מופיע ראשון. כל עוד נפשנו בנו רצנו לאולם, אכולים ייסורי מצפון ותחושות אשמה ושאר רגשות שפסיכולוגים עושים מהם המון כסף. הנה, ייסרנו את עצמנו, המה ביקשו חשבונות רבים ועצת השם היא תקום, ועכשיו הילד כבר לא יסלח לנו לעולמי עולמים ובצדק.

חסרי נשימה התפרצנו לאולם חסר האקוסטיקה. כמה הורים משועממים ישבו שם ובהו באוויר בזמן שהחניכים רצו להם על הרגליים, המדריכים חיפשו את האביזרים להצגות והבוגרים יצאו דחופים להביא מהסניף את הקומונרית שנרדמה בברכת המזון של סעודת חב"ב ומאז נעלמו עקבותיה. אחרי חצי שעה מישהו עלה לבמה והודיע שכבר מתחילים. אנחנו עדיין מחכים.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com