איך אסביר לה, דווקא לה, שיצאתי מאוכזב מחודש ארגון?! קיוויתי לקבל תפקיד גדול יותר בהצגה, להיות מהאחראים על כתובת האש או שלפחות בחדר בסניף השם שלי יהיה כתוב במקום מרכזי יותר. במקום זה הרגשתי שאיכשהו החודש התפספס לי. יצאתי בהרגשה של החמצה עם תפקיד שולי בהצגה ושם מרוח בתחתיתו של קיר צדדי בחדר. מול שרית היה לי קשה לנסח את כל זה.
שרית נולדה נכה. הגוף שלה כל כך חלש עד שרוב הזמן היא יושבת בכיסא גלגלים חשמלי. יש לה מכשירים ברגליים שמאפשרים לה לעמוד וללכת בקושי, אבל היא זקוקה לעזרה כדי לעשות זאת. היד שלה דקיקה ומעוותת. אבל למרות שהדרך מהבית אל הסניף ארוכה, היא לא מפסידה אף פעילות. כולנו התרגלנו למראה שלה, רכובה על הכיסא הממונע בדרכים שעוקפות כל גרם מדרגות. מכיוון ששרית כל כך חכמה ומצחיקה, היא אף פעם לא עושה את הדרך אל הסניף לבד. תמיד מלוות אותה בנות מצחקקות.
עכשיו עמדתי מולה, ושרית חיכתה לתשובה. למה הפנים שלי עצובות? מה אומר לה?! לה אף פעם לא נתנו תפקיד ראשי בהצגה, והיא לא תגיע להעמיד את כתובת האש ובוודאי שלא להדליק אותה. ניסיתי לחשוב איפה היא הייתה כשהבנות בסניף השתוללו עם הצבעים. ברור לי שאסור להרטיב את כיסא הגלגלים.
אבל נראה ששרית הבינה גם בלי שאענה. היא באמת אדם חכם. "אתה יודע", היא אמרה לי, "אני ממש שמחה עם כל מה שהספקתי לעשות החודש הזה".
"מה עשית?" שאלתי המום, יודע שלא ייתכן שהיא הצליחה לעמוד בכל המשימות והפעילויות שהעסיקו את החניכות בסניף שלה.
"עשיתי קצת מכל דבר. כשכולן גירדו את הצבעים מהקירות עבדתי עם השפכטל כמה שיכולתי. כשצבעו את הקירות, אני זו שערבבתי צבעים ויצרתי גוונים שונים לכולן. לא הכול עשיתי לבד, אבל על כל הצלחה - שמחתי. גם אני שותפה. נראה לי שהכי עזרתי בהובלות. היה הרבה ציוד שהיה צריך להעביר ממקום למקום, ויכולתי להסיע הרבה חפצים בנגרר של הכיסא שלי בלי להתעייף".
"ומה עם מלחמות הצבע?" שאלתי אותה, יודע שאי אפשר ליהנות מחודש ארגון בלי להתלכלך כהוגן.
כששאלתי את זה, נראה היה ששרית התנפחה מגאווה. "המדריכות דיברו איתי מראש וביקשו את רשותי. מסתבר שכל שנה מתקלקל הרבה ציוד במלחמות האלה, ההורים לא שמחים עם הילדים המלוכלכים שחוזרים הביתה ובאופן כללי הקומונרית מאוד רוצה לבטל את המנהג להשחית צבעים סתם. ברור שיכולתי לשים מפת ניילון שתגלוש מהצוואר ותכסה אותי ותגן על כיסא הגלגלים, אבל נראה היה שדווקא כאן יכולתי לעזור יותר. המדריכות דיברו עם כולנו על התחשבות, על אכפתיות וגם על בל תשחית. אני יודעת שמן הסתם אם לא הייתי, כל השיחות לא היו עוזרות ומלחמות הצבע היו מתרחשות במוקדם או במאוחר. אבל בגלל נוכחותי, הרבה בנות נמנעו מלהשפריץ צבעים. בסוף החודש הסניף נשאר נקי, היה יותר זמן להשקיע בצביעת הקירות, ולא תאמין, הצלחתי לצבוע את השם שלי בחדר במקום הכי טוב - בתחתית הקיר שבצד".
בפנייה הבאה נפרדנו. שרית המשיכה לכיוון הסניף של הבנות, ואני הלכתי מהורהר אל הסניף שלי. כמה מיוחדת היא שרית. בקלות היא הייתה יכולה להיות זו שמדשדשת מאחור, עוקבת באיחור אחרי כולנו. אולי היא נכה, אבל בהחלט אפשר לומר עליה "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל".