בני הציונות הדתית התחנכו על בסיס תפיסה כלל-ישראלית שרואה את הכתובת המרכזית שאליה פונה הקב"ה בתורתו – באומה הישראלית כולה.
לכן היא שותפה בכל מערכות המדינה וביותר בצבא קודשנו, שהוא המעמיד את האומה במובן הממשי, ומקיים אותה גם מול אויבים רבים שמבקשים לכלותה.
גם עבודת ה' נתפסת על פי זה כהתמסרות לדרגה התורנית של האומה בכללותה, ולא מתרכזת רק בעבודת ה' היחידית. לכן במשך שנים היו רבים שהסתייגו מהשקעה מרובה מדי בעבודת ה' הפרטית, ומכיוון שתורת החסידות הדגישה מאוד את הפרט נטו שלא לעסוק בה בהרחבה.
הנחת היסוד הזאת יש בה אמת אבל היא מסתירה גם דיון אחר. ספר מסילת ישרים כמעט אינו עוסק במישור הלאומי חוץ מבמקום חשוב אחד, בסוף מידת החסידות. כל כולו עוסק בעבודת ה' הפרטית, ולמרות זאת הוא מהווה יסוד מוסד לעבודת ה' בציונות הדתית. הסיבה היא שמלחמות ישנות בין בתי המדרש החסידי והליטאי היטו את הכף במידה מרובה לצד הליטאי. אי אפשר להתעלם מכך שאכן היה הבדל בין הסיבה שתלמידי הגאון מוילנא עלו לארץ ובין הסיבה שהביאה אליה את תלמידי הבעל שם טוב. האחרונים עלו מפני רצונם בדבקות אלוקית והראשונים עסקו הרבה יותר בהקמת האומה. לכן, הסוגיות אינן נפרדות לגמרי, ובכל זאת במחלוקת היו גם צדדים שנגעו לסוגיות אחרות לחלוטין.
יש החוששים שהנהירה המחודשת המתפשטת אחרי תורת החסידות תחליש את המסירות לכלל ישראל, וייתכן שבשוליים יש מקום לחשש כזה, אם כי מי שבוחן בעין מפוקחת יכול לזהות נטיות חרדיות שמסויגות מהתגייסות לצה"ל גם בצד הליטאי יותר של הציונות הדתית.
נדמה לי שמתפתחת בקרבנו תרבות שמסורה בכל לב ונפש להקמת האומה, ויחד עם זאת מבקשת את החיוניות, השמחה והדבקות שבתורת החסידות באופן מתגבר והולך. מבקשת שיחד ומעבר לדבקות באומה ובתורה, היא תזכה ליותר בעירה בדבקות האלוקית שלה.
הדור שלנו סובל מברכה של שפע גשמי עצום שמביא איתו תרבות שרואה בהנאות האדם, בקריירה הפרטית שלו ובעיסוק בפיתוח האישי את טעם החיים. פעמים רבות העניינים הללו אינם חיוביים ואף גולשים למקומות שליליים של דור שסובל הרבה מהתמכרויות לאלכוהול ולסמים, נפילות באינטרנט ושאר מרעין בישין, והוא זקוק לתשובה איך הוא מתמודד עם הפער בין כל הקשיים שהתרבות מציגה בפניו ובין רצונותיו לעבוד את ה'. כל ההתנהלות האישית של החיים ניצבת בטלטלה, בעיה שהייתה הרבה פחות בולטת כשכולם היו מגויסים להקמת האומה, ועוד קודם - להישרדות בגלות. ואילו היום, כשבאופן יחסי המצב הלאומי הרבה יותר נינוח ויציב, והמצב האישי והפרטי הולך ומשגשג במובנים רבים, הזעקה לפתרון מהווה צורך עצום ועמוק שבלעדיו אי אפשר להיות עובד ה' פשוט ומינימלי. אנו זקוקים לדרך שתרחיק אותנו מהרע אך תהיה מלאת אור.
השגשוג הפרטי הזה מביא איתו גם נקודות חוזק וברכה. אין בו רק שלילה, אלא גם חיוב גדול של פריחת כל הכוחות, גם הרוחניים. לכן אנו נדרשים ל"עשה טוב" שירומם את כל האוצרות שמתחדשים בנו. בתורת החסידות יש מענה נפלא לדור הזה, מפני שהיא מאירה את האלוקיות שבתוך כל נפש באור יקרות. אין לחשוש שהדרך הזאת סותרת את ההתחברות לכלל. אדרבה, בסופו של דבר שני הצדדים יפרו זה את זה ויתרמו זה לזה.
אור ענק
אמרו על הבעל שם טוב שהחידוש שלו היה האמירה שהקב"ה לא רק רחוק עד אין סוף אלא גם קרוב עד אין סוף. מכאן גם השמחה הגדולה שבקרבת אלוקים ששורה בהיכלות האדמו"רים ובבתי המדרש החסידיים. הניגון שמבטא את אותה קרבה ודבקות נהפך למלאכת קודש נשגבה. בכך באה לידי ביטוי אמירתו המפתיעה של רבי עקיבא שכל העולם לא נברא אלא בשביל שירה וזמרה. אך סוף כל סוף, בכל יום אנו פותחים בפסוקי דזמרה, וצופים אל הגאולה שתהיה מלאה ברינת עצי יער ועליזת השדה.
אם נביא משל מעולם האימון שמתחלק לנוטים אל ה"דואינג", כלומר ריכוז במרחב הפעולה לעומת הנוטים ל"ביאינג", התרכזות בהוויה הפנימית, החסידות נטתה להוויה הפנימית, העמיקה הרבה בנפש וגילתה בה אוצרות מופלאים ומאורות אלוקיים שהיו חבויים וגנוזים, ויצאו על ידה אל האור. דור חדש מבקש להידבק באורם של הבעל שם טוב ותלמידיו, לא במקום, ולא לעומת, אלא יחד עם כל גדולי ישראל לגווניהם, ובעיקר, יחד עם שקיעה עמוקה בלימוד התורה כ"המשך של וולוז'ין" כפי שרבנו הרב צבי יהודה הגדיר את ישיבת מרכז הרב.
החגיגה והשמחה העצומה של י"ט כסלו היא על זה שפנימיות התורה התפרצה לקומה של הרחבה והעמקה בסדר גודל חדש. להתרחבות הזאת יש דמות, שהיא זו שפרצה את הדרך שעל ידה התגלו האורות הגדולים.
בעל התניא, הוא, הספר שלו וכל כתביו האירו את כל האופק של היהדות. ולכן בשעה שתורתו התרחבה כל כך והסבריו העמוקים והדקים השתלשלו והגיעו גם לשכל הפשוט של כל יהודי ולא נשמרו בשמי שמיים, כל היהדות הרוויחה אור ענק.
לכן היום הזה הוא אור שמשפיע לכל עם ישראל, יש בו התעוררות פנימית של הנשמה לדבוק בקדוש ברוך הוא ולקיים את מצוות "דע את אלוקי אביך ועבדהו". כל מי שזוכה לטעום מטעם התורות של האדמו"ר הזקן וכל האדמו"רים ממשיכיו יודע עד כמה ההסברות החב"דיות הן מופלאות ועשירות והן מביאות גם לאדם הפשוט טעם של אלוקות ממש.
מעבר לכל זה נדמה שהמילים כמו "צמאה" וביטויים נוספים שמייצגים את השבוע המיוחד של י"ט כסלו, מרפאים בתוכנו גם בלבול לא פשוט בין רצון להתמסר להקמת האומה ובין ליברליות שרואה בכל דרך אפשרות לגיטימית ויוצרת תפיסה "דתילונית". הבעירה לדבקות אלוקית כמקור לכל שותפותינו עם עם ישראל שה' בחר בו מכל העמים שלקדושתו ולמעלתו אין חקר, היא הדרך הנכונה שתעמידנו בקרן אורה ותובילנו במסילה העולה בית אל.
הרב יהושע שפירא, אשר עומד בראש ישיבת ההסדר ברמת גן, ישתתף בהתוועדות ההמונית במסגרת אירועי פסטיבל צמאה - יריד החסידות של י"ט כסלו בבנייני האומה
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת shlomopy@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)