"הצבא הפך לבלתי נגיש לחילונים משום שהוא נכנע לכל דרישה של דתיים", כך טען יו"ר הפורום החילוני ד"ר רם פרומן (מקור ראשון, 5.10.2018). קשה להבין איזו הזיה באה על מי שטוען שהצבא אינו נגיש לחילונים. ד"ר פרומן לא נתן את ליבו לכך שזו בדיוק הטענה של החרדים, ובמקרה שלהם בסיס הטענה מוצק יותר.
גם החרדים וגם הפורום החילוני נתונים באקסטזת האשמות שמקורה אימה ופחד מכלום. הצבא אמור לאפשר לקבוצות שונות לשהות בתוכו מבלי לשנות את העמדות האידיאולוגיות ואורח החיים שלהן. זו לא תמיד משימה אפשרית, ולכן הצבא לא יקבל ציון של מאה אחוז במשימה זו. לא מאה, אבל תשעים וחמישה אחוז בהחלט. על חמשת האחוזים הללו הוא סופג זעקות שוד ושבר מכולם. לצבא יש אתגרים סבוכים, והעיסוק של החרדים ושל הפורום החילוני באותם חמשת האחוזים הוא מגוחך, מביך, מטריד ובעיקר מזיק למרקם היחסים בין החיילים.
זה המשל. והנמשל הוא הקהילה הדתית-לאומית. גודלו של הציבור הדתי-לאומי הוא שמונה אחוזים מכלל תושבי המדינה, יש אומרים תשעה, ומבחינה היסטורית המשימות העומדות לפתחו גורליות להמשך הקיום הרוחני של ישראל, לא פחות. הגוונים השונים בציבור הזה מסכימים במרבית הנושאים: שמירת מצוות, ערך המדינה וכיוצא באלו. יש גם חמישה אחוזים של מחלוקות, ולמרבה המבוכה והגיחוך אנחנו מתבוססים רק בהם.
העולם החרדי מצליח בדרך כלל לשמר את דל"ת אמותיו, אולם בשלילת הלימודים האקדמיים הוא לא נותן פתרון למדינה שבה יש צורך במהנדסים ורופאים וכלכלנים ואנשי צבא. העולם החילוני, במיוחד בעונת ההדתה, בורח מעברו, לכן הוא יודע לתת תשובות לשאלה איך לקיים את המדינה אך לא לשאלה לשם מה לקיים את המדינה. זה המקום שבו לציונות הדתית יש תפקיד גורלי. מדובר ביעד שדורש רוח איתנה, השראה ותחושת שליחות, משימה שלמענה יש לגייס את כל תעצומות הנפש. אולם הציבור הדתי-לאומי עסוק בהתפצלות לכיתות ותתי כיתות עד אין קץ, וכל זה בקדושה, בלהט ובשלילה מוחלטת של הדעות שכנגד. הקדושה הזאת מונעת מאיתנו לשבת זה עם זה, שכן הצד שכנגד הוא בלתי נגיש, ממש כמו בטענות הפורום החילוני נגד הצבא.
אסור לזלזל במחלוקות. יש בהן כדי לברר ולהאיר עמדות, אבל נדרשת מעט מודעות עצמית ויותר ממעט מודעות היסטורית. הציבור מכלה את כוחו במלחמות עתירות אמוציות על גן נפרד או שעה תורנית נוספת. אסור לזלזל בשום עמדה, אבל גם אי אפשר לראות בכל דבר חזות הכול. אפשר ורצוי לנהל ויכוח נקי מכל פנייה אישית, ויכוח שבו צד אחד לא שולל את כל מרכיבי הצד שלעומתו, ויכוח שלא מטשטש עמדות אך מתדיין בתום לב.
מנקודת מבט היסטורית, הוויכוחים שהופכים את המגזר הדתי-לאומי לתתי מגזרים ייראו פתטיים מול האתגר הרוחני שהתקופה מזמנת. בעוד מאה שנה נראה מגוחכים. וכדי שבעוד מאה שנה תורת הציונות הדתית תתקיים, ייתכן שכדאי לאמץ נקודת מבט של מאה שנה.
הכותב הוא ראש הישיבה לאומנויות ולמדעים בר אילן בתל אביב