אהבה התלויה בדבר

בשמאל הפרוגרסיבי תומכים בבית המשפט העליון רק כל עוד הוא משרת את מטרתם

שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , י"ד בכסלו תשע"ט

רק משרת של אג'נדה. בית המשפט העליון
רק משרת של אג'נדה. בית המשפט העליון
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

1

פסק דין מקצועי מאוד של בג"ץ, כמעט טכני, שפורסם השבוע, חשף באופן הבוטה ביותר את העובדה שאהבתו של השמאל הפרוגרסיבי למערכת המשפט, ובמיוחד לבית המשפט העליון, היא אהבה התלויה בדבר, וכשבטל דבר (כלומר, פסק הדין לא לרוחו) בטלה אהבה (וההשתלחות בשופטים הופכת לנורמה).

הסוגיה שעמדה על שולחנם של השופטים יצחק עמית, דוד מינץ ואלכס שטיין הייתה מתחום דיני המשפחה, וכותרתה (זהירות! לא להירדם) היא "שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי". נשמע סינית? זה לא כל כך נורא. חוק יחסי ממון שמסדיר את המשטר הרכושי בין בני זוג במדינת ישראל קובע כי בזמן פירוק קשר נישואין יש שני סוגים של נכסים – סוג אחד הוא נכסים שנצברו על ידי בני הזוג במהלך קשר הנישואין, וסוג שני הוא נכסים שבני הזוג הביאו איתם מלפני הנישואין וירושות שהתקבלו במהלך הנישואין. הכלל הבסיסי הוא שאת הסוג הראשון מחלקים בדרך כלל חצי-חצי, ובסוג השני כל צד מחזיק בנכסיו.

הבעיה היא שלא פעם התוצאה שנוצרת היא אומנם חוקית, אבל בטח לא תוצאה צודקת. לכן המציאו השופטים מנגנון עוקף אשר קובע כי נכס חיצוני שבן הזוג התכוון לשתף עם בן הזוג השני, כן יחולק במקרה של גירושין. השאלה היא כמובן מה מוכיח כוונה לשתף, ומה מהווה ראיה לכאורה לכך שלא הייתה כוונה לשתף. וכאן, ברווח הצר הזה, נכנס הדיון בנושא הבגידה שהלהיט את התקשורת השבוע.

תרשו לי לא להיכנס לסוגיה המקצועית ולא לדון בשאלה מי צודק, השופט עמית שנותר בדעת מיעוט או שופטי הרוב מינץ ושטיין. השאלה הזאת הרי מעניינת בעיקר משפטנים, וגם לא את כולם. מה שנחשף השבוע במלוא כיעורו הוא היחס הפוליטי של השמאל הפרוגרסיבי לבית המשפט העליון. הטענה שבית המשפט העליון צריך להיות חף מפוליטיקה נטענת, כך מתברר, רק כל עוד הוא משרת עמדה פוליטית (כמובן במובן הרחב של המילה פוליטי) מסוימת. כל הדיבורים על עצמאות מערכת המשפט הופכים לבדיחה כאשר היא מעזה להזיז מעט את הגבינה. בסוף מערכת המשפט היא רק כלי, כלי חשוב במאבק על דמותה של מדינת ישראל, שכאשר הוא לא מבצע את תפקידו לשביעות רצונם של אביריו, הוא הופך בתוך שניות לכלי אין חפץ בו.

2

העמיד במקום

מילים טובות אינן המנדט הקבוע של טור זה, ובכל זאת נאמר מילה טובה ליו"ר ועדת הפנים ח"כ יואב קיש, שהעמיד השבוע את היועץ המשפטי של הכנסת, עו"ד אייל ינון, במקומו. ומעשה שהיה כך היה: כזכור לכולכם נשאה המשנה ליועמ"ש דינה זילבר לפני כשבועיים נאום פוליטי בוטה ("הארץ שינתה את פניה") בוועדת החינוך של הכנסת. בעקבות הנאום קרו שני דברים: שרת המשפטים הודיעה שהיא אוסרת על זילבר להופיע בוועדות הכנסת והממשלה, ובמקביל ביקשה שקד מהיועמ"ש לבצע בירור משמעתי מול זילבר. מנדלבליט נענה לבקשתה של שקד, ובתום בירור שיגר לזילבר מכתב חריף שבו העיר לה על הנאום ואף תקף אותה על הפגיעה שגרמה למוסד הייעוץ המשפטי.

עם זאת, במכתבו התעקש מנדלבליט כי הוא ורק הוא מוסמך לקבוע האם זילבר תופיע מטעמו בוועדות הכנסת, והודיע כי היא אכן תוסיף לייצג אותו בוועדות (בכפוף לפיקוח הדוק יותר מצידו על מה שהיא תגיד שם). שקד לא נותרה חייבת ותוך שעות ספורות פרסמה מכתב שבו היא חוזרת על עמדתה שלפיה בהסתמך על סעיף 21 לחוק יסוד הכנסת, היא אוסרת את הופעתה של זילבר. כמה ראשי ועדות מהקואליציה התומכים בעמדתה של שקד, ובראשם יו"ר ועדת הפנים קיש, הודיעו בתוך זמן קצר כי בוועדות שבראשן הם עומדים הוראתה של שרת המשפטים שקד תיאכף.

ברגע הזה נכנס לפעולה היועץ המשפטי של הכנסת, שבתגובה לפנייה שקיבל מחברת הכנסת מרב מיכאלי הנחה את כל ראשי הוועדות שמחובתם לאפשר לזילבר להופיע בהן מטעם היועמ"ש. מכוח איזה חוק? ינון כמובן לא טרח להסביר. ינון גם התעלם מהעובדה שלא בטוח שהסדר ניגוד העניינים שעליו הוא חתום מאפשר לו בכלל לעסוק בנושא, לאור העובדה שבת זוגו עמית מררי גם היא משנה ליועמ"ש, קולגה של דינה זילבר. קיש לא נותר חייב, ובמכתב חריף ששיגר ביום שני לינון כתב: "לא אקבל השתלטות משפטית על סמכויות יו"רי ועדות הכנסת, בוודאי שלא במצב הנוכחי שהוא מנוגד לחוק יסוד מפורש".

קיש הוסיף ותקף את ינון, אשר לטענתו "פוגע בסמכויות ועדות הכנסת שעל הגנתן הוא אמון, וגם כורת את הענף שעליו יושב המוסד שבראשו הוא עומד. אמרתי בעבר ואמשיך לפעול כך תמיד, לא אתן להפיכה השיפוטית שקרתה בממשלה להגיע גם לכנסת. ואידך זיל גמור. לכן הריני לדחות מכול וכול את חוות דעתך. לא אאפשר את הופעתה של עו"ד זילבר בפני הוועדה שבראשותי כל עוד שרת המשפטים לא תתיר את הופעתה, או למצער כל עוד היא לא תבחר לעזוב את שירות המדינה ולהופיע כבעלת עמדה פרטית", חתם קיש וקיבל מאיתנו כאמור מילה טובה.

3

צה"ל בתפקיד הטלית

ביום שלישי השבוע זימנתי את עצמי לכנס חשוב מאוד, אף כי מעוט צופים, שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה תחת הכותרת הפומפוזית משהו "צה"ל כצבא העם". המושב שבו צפיתי עסק בסוגיה הטעונה מאוד של פקודת השירות המשותף והמתח בין שירות נשים ושירות חיילים דתיים ביחידות הלוחמות. תקצר היריעה מלספר את קורות המושב, שהיה מרתק באופן בלתי רגיל, ולכן ברשותכם אקפוץ ישר למסקנה האישית שאני הסקתי ממנו, אחרי שעיכלתי את הדברים.

הוויכוח על דמותו של צה"ל הוא כמובן בבואה למאבק רחב הרבה יותר ואולי גם מורכב הרבה יותר על דמותה של החברה הישראלית. לנתק בין הדברים תהיה שגיאה. ועדיין, למקרה הצבאי יש מאפיינים שמייחדים אותו מהסוגיה הכללית. המציאות הקיימת היום היא ששני הצדדים, ארגוני הנשים מחד ורבני הציונות הדתית מאידך, מתפקידים כ"שניים אוחזין" והרמטכ"ל, ראש אכ"א ובמובן מסוים כל צה"ל מוצאים את עצמם בתפקיד הטלית. הסיטואציה הזאת אולי לא מאוד טובה לשני הצדדים, אבל לצה"ל היא הרסנית.

התובנה שהתחדדה לי בעקבות הפאנל היא ששני הצדדים מנהלים את המאבק מול צה"ל כל אחד בנפרד, עם מעט מאוד שיח ישיר, אם בכלל. זה לא קורה סתם. זה קורה כי במאבק על דמותה של החברה הישראלית מדובר במידה רבה מאוד, גם אם לא מוחלטת, בשני צדדים ניצים, שמבקשים להנחיל כל אחד עולם ערכי שונה מאוד לחברה ולמדינה. אולם כאשר מדובר בצה"ל הדברים יכולים, ואולי גם צריכים, להתנהל אחרת. אין סיבה שכל צד יתנהל מול צה"ל בנפרד, ושני הצדדים לא ינהלו שיח משותף במטרה לחתור לאיזשהו מודל מעשי מוסכם לצד שמירת הזכות להמשיך במאבק הערכי.

זה נכון בעיקר משום שכאשר עוברים מהסוגיה הערכית והעקרונית, שבה הפערים הם עצומים, למציאות הפרקטית בשטח - הפערים לא גדלים, הם דווקא מצטמצמים. לסוגיות המעשיות יש פתרונות מעשיים טובים, ואם הם היו באים בצורה של הסכמה, ולא כפשרה שבאה מתוך הכרעה שצה"ל צריך לבצע, כל הצדדים, בתוך צה"ל וגם מחוצה לו, היו יוצאים נשכרים.

*** הפינה הכלכלית ***

אתגר העלאת הריבית

הממשלה אישרה השבוע את מינויו של פרופ' אמיר ירון לנגיד בנק ישראל. למעשה, על פי החוק, הממשלה רק ממליצה לנשיא את מי למנות, אבל לנשיא אין סמכות לסטות מהחלטת הממשלה, כך שהעסק כבר סגור, גם אם הפורמליסטיקה תיקח עוד כמה ימים. בכך הגיעה לקיצה תקופת אי הוודאות הבלתי נמנעת שנגזרת מכל חילופי תפקידים, אולם אי הוודאות המהותית בהחלט עדיין איתנו.

כפי שכבר ציינו בעבר, השאלה איזה מין נגיד יהיה פרופ' ירון היא שאלה לא פשוטה, בהתחשב בעובדה שבניגוד לכל קודמיו בתפקיד ירון הוא לחלוטין איש אקדמיה. הוא לא שימש בשום תפקיד כלכלי מעשי מאז שסיים את שירותו הצבאי ביחידת היועץ הכספי לרמטכ"ל לפני לא מעט שנים, ולמעשה מעולם לא שימש בתפקיד כלכלי מעשי בכיר, או בגוף כלכלי בעל משמעות בעולם. קודמיו החזיקו בתפקידים מעין אלו, לעיתים בגופים כמו קרן המטבע והבנק העולמי, ולעיתים בגופים כלכליים פרטיים גדולים, כמו תאגידי הבנקאות והביטוח הגדולים בעולם. לעומתם, ירון הוא בעיקר חוקר ותיאורטיקן חסר כישורים מוכחים בצד המעשי.

ולמה זה קריטי? כי על פי כל הסימנים בנק ישראל יידרש בתקופה הקרובה להתמודד עם אתגר לא פשוט בכלל, אתגר העלאת הריבית. בשביל כל מי שלא שם לב נספר שהחל מחודש מרץ 2015 ועד היום, כלומר במשך רוב תקופת כהונתה של נגידת בנק ישראל היוצאת קרנית פלוג, ריבית בנק ישראל עומדת על אותו שיעור, 0.1 אחוז. מדובר למעשה בריבית אפסית, או אם מסתכלים על זה בעיניים אחרות ריבית ריאלית שלילית (כלומר ריבית שנמוכה מהאינפלציה במשק). זו מציאות בלתי נמנעת לנוכח המצב הכלכלי בעולם, ולנוכח אתגרי הצמיחה שניצבים בפני ישראל, אבל היא הופכת יותר ויותר גם לבלתי אפשרית, ולכן העסק נהיה מורכב.

עליית הלחץ האינפלציוני לצד ההתרחשויות בעולם עשויה להכריח את בנק ישראל להיכנס למהלך עדין מאוד של העלאת הריבית. הבעיה היא שאם המהלך לא יבוצע בזהירות הוא עלול לדכא את צמיחת המשק, שבלעדיה יהיה קשה מאוד להבטיח איזון תקציבי ושמירה על שיעורי התעסוקה. האיזון הזה מורכב מאוד, והתיאוריות בוודאי שלא נותנות כאן מענה לכל השאלות. בבנק ישראל יש לא מעט בכירים עם ניסיון מעשי וגם החלטת הריבית כבר לא נמצאת בידי הנגיד לבדו, ועדיין עיקר האתגר מונח לפתחו של הנגיד החדש. היכולת שלו לנווט את הכלכלה המוניטרית בשנים הקרובות קריטית לא רק לרזומה האישי שלו. היא קריטית מאוד לכיס של כולנו.

לתגובות: shlomopy@gmail.com