אחד הדברים היותר יפים שזוכים לעדנה בשנים האחרונות הוא המנהגים המיוחדים שיש לכל עדה. ישנם מנהגים נפוצים וידועים יותר, וכאלה שאנו מגלים ברבות השנים. אחד מהמנהגים שנשכחו וחזרו אלינו לאחרונה הוא ה"עיד אל-בנאת", חג הבנות, שהיה נהוג אצל יהודי טוניסיה ובתוכם יהודי ג'רבה, בראש חודש טבת. כל מי שמעורה ברשתות החברתיות נתקל בכינוסים חגיגיים של בנות או אפילו במסרון בנוסח "עיד אל-בנאת שמח".
חג הבנות היה יום שבו האישה לא עוסקת במלאכה. הבנות היו מתכנסות יחד, מתפללות, חוגגות בשירה וריקודים, מחליפות מתנות ונותנות כסף ותשורות לנזקקים. עיקר מהותו של יום זה, שנחגג בנר שמיני של חנוכה, היה כאור ליהודית, שהיא סמל לגבורת הנשים בחנוכה, ולאסתר המלכה שהומלכה בחודש טבת, ובכך החל המהלך של הצלת העם היהודי מגזירות המן ואחשוורוש.
יש משהו פשוט ועדין בחג הבנות. אין הצהרות פמיניסטיות, ויש הרבה חברותא ושמחה בהימצאות של נשים יחד. הקידמה והטכנולוגיה נתנו לנו את הכלים להפיץ בשורות ודעות במהירות ובלי תלות במקבלי ההחלטות. כך, לאט לאט, מתרחשת כאן מהפיכה שקטה של מנהגים מיוחדים שתופסים את מקומם בחברה הישראלית.