פעם גייס אותי הרב ישראל הס זצ"ל לתת שיחה בפני חיילות על הרב צבי יהודה קוק.
במהלך השיחה פרצה חיילת מן האולם החוצה בריצה. אחרי השיחה אמר לי הרב: "את יודעת מה עשית? החיילת שיצאה בסערה פרצה בבכי נורא. משנרגעה מעט, הסבירה: 'הרגשתי שאני לא יכולה לשבת שם יותר. עכשיו, או שאני בורחת החוצה או שאני חייבת להחליט שאני חוזרת בתשובה'". נדהמתי. מה כבר אמרתי? תהיתי. "שום דבר", חייך הרב, "רק סיפרת באופן מרגש ואמיתי על הרב צבי יהודה. את לא יודעת שסיפורי צדיקים הם ספר המוסר החזק ביותר? זו דוגמה אישית, זה מדבק".
נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי את הכתבה "בוחן כליות" של עפרה לקס בשבוע שעבר, על הקמפיין המסיבי, ושמא אגרסיבי, שמנהלת עמותת 'מתנת חיים' כדי לעודד אלטרואיסטים נוספים לתרום כליה לאדם לא מוכר.
כמי שזכתה בחסדי שמיים לתרום לאחרונה, נעשיתי חלק בלתי רשמי אך בלתי נפרד מן הקמפיין הזה. מאז הַחלמתי אני מוצאת את עצמי עסוקה בשאלה איך אני מביאה תורמים חדשים אל המסלול. אז אולי אני לא בסדר? לא אני, ולא מאות חבריי התורמים, אוהביה ומוקיריה של עמותת 'מתנת חיים', שזיכתה אותנו במתנה הגדולה של חיינו. איש בדרכו הפכנו פעילי הרעיון הזה. וזה מדבק, געוואלד, ממש כמו סיפורי צדיקים. רק בעקבות החוברת האחרונה של סיפורי התורמים, שיצאה לאור בסוכות, נמצאים היום כבר מאה וארבעים (!) איש ואישה במסלול הבדיקות. זה ויראלי לגמרי, רחמנא ליצלן. אולי עלינו "לכבוש נבואתנו"? אולי יותר מוסרי לשתוק, פן נימצא מדביקים את העולם בנגע התָּרֶמֶת?
אנשים תורמים מלחץ חברתי, נאמר בכתבה. זה מין טרנד חדש שכזה. עובדה, בהתנחלויות כבר רצה סוגה חדשה של בדיחות בעניין: "ביצהר – פדיחה להסתובב עם שתי כליות", "באיתמר פתחו קבוצת תמיכה למי ש(עדיין) לא תרמו". אסור לתת לזה להימשך.
אז במחילה, קצת הצחקתם אותנו, חברינו בכתבה. ואפילו את חלקנו העלבתם או הכעסתם. מאוד. עד כדי כך ילדותיים אנחנו נראים לכם? חסרי שיקול דעת? נסחפים רק כדי להימנות על החבורה הנערצת? הייתי שם לא מזמן. בפתח חדר הניתוח שאלו אותי, כמקובל, אם אני רוצה להתחרט ברגע האחרון, ובגיליון הרפואי שלי יירשם שהתרומה התבטלה משיקולים מקצועיים-רפואיים. אמרתי בנחישות, בצלילות שלא אשכח: "בבקשה מכם, תרדימו אותי כבר ותנו לכליה שלי ללכת להציל את חיי המושתלת שלי. היא מחכה לה כבר שנים". האם אפשר באמת ובתמים להעלות על הדעת אדם בוגר שנעקד על שולחן הניתוחים בצלילות דעת, רק בשביל לזכות בנתח מגאוות היחידה?
הרגע ההוא היה אצלי סוף מסלול של חלום ותהליך בן יותר מחצי יובל שבמהלכו נפסלתי וחזרתי. האם לא חשבתי על זה מספיק? לא חרשתי על כל שורת מידע בספרות העולמית בנושא? לא ראיינתי תורמים לפרטי פרטים על התהליך ועל ההתאוששות? חבר המושב שלי תרם חודש לפניי. לא הלכתי כל שבוע לראות אם חזר לו הצבע לפנים? התיאבון? האם הוא כבר הולך זקוף? האמת, נבהלתי. ומיד כשיצאתי לחשתי: "תודה לך, ריבונו של עולם, שזימנת לי את השיעור המדויק והמפחיד הזה. עכשיו אני יודעת למה להתכונן".
בעת כתיבת שורות אלה כבר נתרמו דרך העמותה 622 כליות מצילות חיים. מדובר בקבוצת איכות של אנשים שמודעים לגמרי לבחירתם המושכלת. בכירי צבא ואקדמיה, רבני יישובים, אנשי תורה ועשייה שצללו לעומק הסוגיה של התרומה והשלכותיה. איש מבין התורמים לא התחרט על הצעד. בחרתם לספר את סיפורו של תורם שאיננו מתחרט, אבל אשתו טוענת בשמו שאילו רק היה יודע מראש.
13 רבנים בעלי שם ושלושה רופאים בולטים בתחום נתנו את הסכמתם הנלהבת לספר 'בוחן כליות ולב', שנידון בכתבה. אבל מי שבחרתם לצטט היה דווקא הרב היחיד שרק בירך את הכותב, והביע הסתייגות מסוימת ממעשה התרומה. חמישה רבנים מישיבתו וארבעה אברכים מתלמידי הישיבה שבראשות בנו, כבר תרמו. עוד שלושה נמצאים בתהליך ושלושה נוספים נפסלו. האם הלכו כל אלה בניגוד לדעת רבותיהם המובהקים? עד היום לא היה תורם שלא חזר לשגרת חייו במהלך שבועות עד חודשים מן הניתוח. מאידך, לא היה מי שלא ציין כמה אושר הסבה לו התרומה והידיעה שזכה לקיים עולם ומלואו. האם זו באמת התמונה שציירתם?
הצעתם לבזר את התרומות על פני מגזרים נוספים. אדרבה, אולי תלמדו אותנו את הדרך ללבבות ששמעו על "ואהבת לרעך כמוך", אבל בין כאן ובין התנדבותם לתרום איבר מגופם עוד רחוקה הדרך? איך אמר לי המנתח שלי, כשתהיתי לפשר המגזריות המובהקת של התרומות - "אני צריך ללמד אותך מי אתם? למה מה תיקחו איתכם לשמיים פרארי, וילה? אתם הרי עסוקים כל החיים בתיקון עולם".
תיסכלה אותנו הכתבה, שנמשכה על פני ארבעה עמודים ואף זכתה להיות תמונת השער של אתנחתא תחת הכותרת "התרומה והמחיר". קשתה עלינו ההרגשה, שדווקא עיתון הבית של המגזר התורם הוא שתוקע מקלות בגלגלי מה שבעינינו הוא חלק ממהלכי תחיית עם ישראל בארצו. אבל מפרשת השבוע הבאה כבר מציץ אלינו יוסף במילות הנצח המנחמות: "אלוקים חשבה לטובה, למען עשֹה כיום הזה להחיות עם רב". אנחנו מצפים לגל התרומות המחַיות, שיבואו בע"ה בעקבות הכתבה. אתם מוזמנים ללוות אותן באהדה.