"המקום הזה הציל אותי"

ש' בוגר כפר הנוער בית חג"י חושף את חוויותיו וזכרונותיו מ-7 שנים ששינו את חייו בבית הנוער: "האמינו בי במקום שרבים כבר התייאשו".

בשיתוף כפר הנוער בית חג"י , י"ב בטבת תשע"ט

נוער בסיכון. אילוסטרציה
נוער בסיכון. אילוסטרציה
צילום: ISTOCK

"כשהגעתי בגיל 11 לכפר הנוער בבית חג"י, היה לי כבר נסיון חיים די עשיר ביחס לגילי הצעיר" מספר ש' בן 31 שגר והתחנך שבע שנים בכפר הנוער בית חג"י וחושף כעת בפני הגולשים את חוויותיו וזכרונותיו לרגל מיזם גיוס ההמונים של כפר הנוער.

ש' מתאר באופן שאינו משתמע לשני פנים את השינוי שחל בו בכפר הנוער: "לא היה לי אמון באף אדם או במערכת בכלל, התקשיתי להאמין שלמישהו אכפת ממני באמת. הייתי פראי, אלים פיזית ומילולית לעיתים, לא קל לריסון. פרצתי גבולות רבים וגם בניתי גבולות חדשים. יצאתי משם אדם אחר לגמרי, החיים שלי קיבלו תפנית של 180 מעלות. ממסלול חד סטרי לכלא, או למוסד סגור ומאפס הצלחות, הפכתי לאיש נורמטיבי לחלוטין. אני בעל משפחה, נשוי עם שלושה ילדים ועובד במקצוע מסודר ומכובד. המקום הזה הציל אותי".

ש' מספר כיצד הגיע לכפר הנוער: "הגעתי בגיל צעיר מאוד וכבר הייתי ילד אנטי מסגרתי ולא קל לעיכול. הגעתי לכפר מטעם צו של בית משפט – 'חוק חינוך חובה'. הסתובבתי ברחובות בני ברק, גדלתי בבית חרדי כאחד מ-12 אחים. לא אהבתי את הבית שלי, הרגשתי שאין לי את המקום שלי. אבא שלי נעדר שעות ארוכות מהבית לצרכי פרנסה ואני הייתי עושה המון שטויות. התחברתי לחבר'ה מפוקפקים שהיום לצערי רובם המוחלט או מאחורי סורג ובריח או סתם אבודים בחיים. אמא שלי שמעה על כפר הנוער בבית חג"י ויחד עם מחלקת הרווחה בבני ברק החליטו שזה המקום עבורי".

למרות השינוי השנים בכפר הנוער לא היו קלות עבור ש': "מטבע הדברים היו לי שם עליות ומורדות. לא תמיד היה לי קל עם חיי הפנימיה, עם המרחק מפינה בייתית ומזוג הורים ביולוגיים, אבל רק בזכות האנשים הטובים שבדרך, שלא ויתרו לי ולא ויתרו עליי, ודאגו לי באמת לכל אורך הדרך, הצלחתי לצאת ממעגל הכשלון".

חי ולימור כהן, שהיום מנהלים את כפר הנוער בית חג"י בעצמם, היו בני הזוג במשפחתון שגידל את ש' במרבית שנותיו בכפר.

"חי ולימור נלחמו עליי. אני זוכר לילה בקור ירושלמי מקפיא שברחתי מהמשפחתון והסתובבתי שעות ברחובות ירושלים, במרכז העיר, מחפש איפה לישון, נזרק על איזה ספסל, מעשן, וחי הגיע עד אליי. הוא מצא אותי והחזיר אותי הביתה. ולא היו אז טלפונים. הם באמת דאגו לשלומי. ולמען האמת היו לא מעט לילות כאלו, ותמיד ניתנה לי התחושה שיש מישהו שדואג לי באמת, שאני חשוב למישהו".

לחצו כאן ועזרו לנו להצליח לבנות להם את ביתם החדש

"היה קל לוותר עליי. הייתי אלים ותוקפני, פיזית, מילולית, הם ניסו ליישר אותי ולא וויתרו עליי. יכולתי פעם להפוך את המשפחתון מרוב כעס ואלימות. והם יכלו להעניש אותי ולהשעות אותי הביתה, אבל הם לא עשו את זה כי הם ידעו שאני עלול לא לחזור. והמחיר היה כבד מבחינתם. אז הם ספגו והכילו ולמדו לתמרן איתי בדרכים חכמות. זו היתה עבודה סיזיפית. וכמעט כל תשעת החברים שהיו איתי במשפחתון היו במצב הזה... אני אסיר תודה על הלב הרחב שלהם. אין מצב שהייתי יוצא מהלופ הזה בלעדיהם"

באיזה שלב תפסת את עצמך בידיים?

בסופו של דבר לאדם יש אחריות על חייו והוא צריך לרצות לצאת מזה. לי זה קרה רק כשהייתי בן 15 אולי אפילו 16, נפל לי האסימון שכדאי שאני אתחיל להתאפס על החיים אם אני רוצה להתגייס ולעשות בגרויות. בזמני לא היו בגרויות בבית הספר במפתן, ובגלל שזה היה חשוב לי ולהנהלת הכפר, למדתי בבית ספר אקסטרני בירושלים והכפר מימן לי את הענין. אבל לבד לא הייתי מגיע לתבונה הזאת- שאני רוצה להגיע למשהו בחיים. ברגע שמאמינים בך ונותנים לך אופק זה עוזר להתקדם ולהצליח בעתיד.

"היום אני נוטה להדחיק את העבר שלי. אני נמצא בעמדה ניהולית בעבודה כבר כמה שנים, ויש לי תפקיד שמצריך אחריות רבה. אני לא אוהב להיזכר בימים ההם, אבל בכל פעם שאני כן נזכר, אני מבין איזה בר מזל הייתי וההערכה שלי כלפי חי ולימור רק גוברת עם השנים, ככל שאני מתבגר וככל שילדיי גדלים ואני מבין את האחריות שיש לי עליהם. העובדה שהיום אני נשוי ומגדל ילדים, ערכי המשפחה שלי, התנהלות בזוגיות, כישורי חיים, את הכל למדתי מחי ומיכל. הם היו המודל שלי לנגד העיניים על איך בית צריך להראות, ומה הוא תפקוד משפחתי ראוי. סיימתי שם אדם אחר לגמרי, כאדם שהגיע מהרחוב, צוות הכפר העמיד אותי על הרגליים, חד משמעית. בזכותם הוצאתי בגרות מלאה, לחמתי בצנחנים. אלו דברים שלא חלמתי עליהם בצעירותי. שירתתי שלוש שנים מלאות. המקום שינה אותי מקצה לקצה".

אתה בקשר עם המקום עד היום?

"בהחלט. מבחינתי חי ומיכל הם ההורים השניים שלי, הם המשפחה שלי ועד היום אנחנו מגיעים אליהם בשבתות וחגים, הם מגיעים לכל האירועים שלי, הם היו שם בשבילי ברגעים הכי חשובים והכי קשים בחיים, גם מבחינה גשמית גם מבחינה רוחנית. כל עובדי הכפר הם אנשים מהממים עובדים מהלב והנשמה".

כדי להמשיך בעשייה הזו - אנו זקוקים לך!