זרמים תת מגזריים

אנחנו יוצאים כעת למסע חיפוש אחרי החרדים המיינסטרימים. מיינסטרים זו מילה לועזית, אבל מי שמרבים להשתמש בה הם הכי לא לועזיים שיש.

הקבוצה השמרנית במגזר חוזרת פעם אחר פעם על הטענה שיש חרדיות מיינסטרימית – בעברית: הזרם המרכזי – ויש את כל השאר. את הטיעון הזה מכיר כל מי שמסקר את החברה החרדית, מנתח אותה או פועל בתוכה.

מחקר שיצביע על עלייה באחוז החרדים שמתגייסים ופונים לאקדמיה, ייסתר בטענה שהוא מתמקד במעגלים הרחבים "אבל לא במיינסטרים". רב חרדי שיתבטא בצורה שתוכיח שלא כל החרדים חושבים אותו דבר, יספוג את ההאשמה ש"הוא לא מיינסטרים". וכל כתב דתות שיסקר תופעה שרווחת במגזר, יקבל מהמיינסטרימים טוקבקים שהאנשים שהוא מסקר, שימו לב, הם חרדים לא מהמיינסטרים.

עכשיו בואו נדבר על המיינסטרים. או יותר נכון, בואו נגדיר קודם את הלא מיינסטרימים. בסיפורי השטעטל מככבת תמיד דמותו של הכופר בעיירה. אדם שחי בין כולם, אבל שונה מאוד. הוא מסומן, כולם יודעים מי הוא, והלך נודד שיבקש לעמוד על הלכי הרוח בעיירה, אכן יטעה אם יתמקד דווקא בו. אם סימון גבולות הגזרה של הלא-מיינסטרימים היה מקיף את כופרי השטעטל, זו הייתה טענה מדויקת. אבל הגבולות רחבים הרבה יותר.

חרדים חוצניקים הם לא מיינסטרים. חרדים ששורשי משפחתם בפא"י גם הם לא מיינסטרים. כמוהם גם בעלי תשובה ובניהם, אנשי ש"ס שאינם מתגוררים בירושלים ובבני ברק אלא בפריפריה, משפחות של דתיים לאומיים שהפכו לחרדים בשנות השבעים, וכמובן ברסלב, חב"ד וכל המסתעף.

לא אחת תוכלו להיתקל בצעיר חרדי שמצטט ספרות ישראלית יפה או מביע עמדות שכביכול אינן מקובלות מגזרית. כשמופתעים ומנסים לתהות על קנקנו, הוא מסביר מיד: "המשפחה שלנו לא בדיוק משפחה חרדית רגילה. אמא גדלה להורים חרדים מתל אביב, ואבא גדל בקיבוץ הדתי ונשרף בשנותיו בישיבה".

אחרי השני והשלישי שמספרים את אותו סיפור, מתגלה פתאום תמונה שונה מזו שרגילים לצייר. המיינסטרים החרדי איננו רוב המגזר החרדי, לכל היותר הוא קבוצת המיעוט הגדולה ביותר בתוכו, וגם זה לא בטוח. מרבים לדבר על כור ההיתוך של בן גוריון, אבל כמה שנים אחרי שנות השיא של מייסד המדינה התחיל לפעול כור היתוך חרדי. המוני שבטים של דתיות אורתודוקסית שלא אחזו בגישה התיאולוגית של הרב קוק ביחס למדינת ישראל, הותכו לתוך מה שמכונה היום "הציבור החרדי". מנהיגי החרדים שהתגוררו בבני ברק שימשו כאליטה מובילה, וסחפו אחריהם משפחות רבות שההווי בתוכן היה מורכב יותר מבחינת היחס למדינה ולעבודה, ובמקרים רבים גם בכל הנוגע ליחס לתרבות הכללית.

האליטה הצליחה משמעותית, ואכן שאיפתה לשנות את פניהם של רבים במגזר החרדי הצליחה, אבל הרבה יותר מכך היא הצליחה תדמיתית. הציבור החרדי נצבע בצבע אחד. אלו שהשתלבו בתוכו אבל זהותם מורכבת יותר, מתהלכים בתחושה שהעובדה שיש בתוכם מרכיבים שונים מהאווירה הכללית היא שוני פרטי שלהם, אבל המגזר החרדי הוא המגזר החרדי. אלפי הבודדים הללו התרגלו לחשוב שהם מיעוט, בלי שאיש גילה לכל אחד מהם שהוא ממש לא היחיד.

בסיקור החברה החרדית מרבים להדגיש את החרדיות החדשה, אותה מגמת היפתחות שמתרחשת בקרב בני ובנות המגזר. המגמה הזאת כוללת גם כאלה שאכן גדלו בציבור שמכונה המיינסטרים, אבל כשבוחנים אותה מקרוב, מגלים שלצד זאת היא גם משמשת כמתווכת בין המוני הבודדים הלא מיינסטרימים שהיו קיימים תמיד אבל כעת הם מתאחדים.

חלק גדול מהסטודנטים החרדים גדלו במשפחות שאקדמיה אצלן לא הייתה מילה גסה. אבל בעוד הוריהם, בני הדור הראשון והשני לחיים במדינה, רכשו מקצוע אבל הקפידו על דמי חבר דוגמת תרומות לישיבות החרדיות ולחצרות הרבנים, הבנים מבקשים להניף דגל. אבל גם הבנים, בני הדור השלישי, עדיין לא גילו את הסוד הגדול: הם אכן מיעוט בתוך המגזר, בדיוק כמו שהגרעין הקשה של החרדיות הוא מיעוט. אלה כאלה הם שבטים בתוך חברה גדולה, רק ששבט אחד משמש כאליטה וכל השאר נספחים לו.

בסופו של דבר את הטענה הזאת צריך לנסח מתמטית: אי אפשר לתאר תיאור פשטני של המגזר החרדי, ובמקביל לטעון ש"אנחנו קרוב למיליון איש במדינה וצריך להתחשב בנו". הקרוב למיליון איש הזה כולל בתוכו המוני חרדים לא מיינסטרימים. ההנהגה החרדית צריכה להכריע אם חרדי לא מיינסטרים נחשב חרדי, או לחילופין לקיים הערכה מחודשת ולעדכן את המספר כך שיהיה הרבה הרבה יותר קטן.

לתגובות: mmgruzman@gmail.com