כמעט בגוף ראשון – ביקורת הצגה

כשהיינו ילדים זכינו לשמוע עדויות חיות של ניצולי שואה. בכל עשרה בטבת, יום השואה של הדתיים, וכ"ז בניסן, יום השואה של כל המדינה, היו מגיעים לבית הספר איש או אישה ש"היו שם" וחוו את הזוועות על בשרם.

הם היו בני 50 או 60, כוחם במותניהם, וגוללו סיפור שלפעמים היה קשה מנשוא וכבד מלהכיל, אבל תמיד אותנטי, בגוף ראשון. הצלחנו להרגיש את השואה, למרות שהתיאורים היו לקוחים מפלנטה אחרת.

השנים חלפו, וניצולי השואה נפרדים מאיתנו בזה אחר זה ולוקחים איתם את העדות החיה בגוף ראשון. פרויקטים רבים עמלו על תיעוד והנצחה לפני שהסיפורים יאבדו. מחקרים, ספרי ביוגרפיה ואוטוביוגרפיה, סרטי עדות של ספילברג וכיום גם קורסים שעוברים בני הדור השני, כדי שידעו להמשיך ולספר. משפחת ליברמן נתנה לסיפורה של אם המשפחה, צילה-צלינקה, מקום אחר וחדש. צילה ליברמן סיפרה כל חייה את סיפור השואה שלה, שגם נכתב בספר. כעת, שנתיים אחרי מותה, עולה בעזרת מכון 'שם עולם' הצגה המגוללת את קורותיה.

ההצגה מתחילה כשעל הבמה מונחות קופסאות מלבניות בגדלים שונים, קופסאות שישנו את תפקידן לפי הצורך. הן יהיו המצבות של בית הקברות היהודי, ובהמשך יהיו מקום מסתור וגדר המחנות והבמה שעליה נערכת האקציה. גם התלבושות, האביזרים והדמויות שיחליף השחקן לאון נונין עושים את ההצגה למעניינת ולכזו שמספרת סיפור מלא.

למבוגרים שבינינו הסיפור של צלינקה מתחיל כסיפור מעט גנרי. חיים שגרתיים מלאים בפולין שלפני הכיבוש, שהולכים ומצטמצמים עם הפלישה בספטמבר 1939 וגזירות הנאצים. לא הולכים לבית הספר, צריך לעבור לגור בגטו ולהבריח אוכל כדי לשרוד. אבל בהמשך הוא הופך לסיפורה הייחודי של צלניקה, על הניסים הגלויים שהיא ואמה עוברות, על המחבואים המיוחדים ועל גילוי אלוקים בתוך התופת.

השחקנים המעולים (הדס אייל, ענת פדרשניידר ולאון נונין) מעבירים את הסיפור בצורה חיה וממחישה. הם מעבירים לצופה באופן בלתי אמצעי את תחושת האחריות שמונחת על כתפיה הצעירות של צלניקה, שמתחילה את הדרך כשהיא ילדונת שובבה, צחקנית ומפונקת, ומסיימת אותה כשהיא מבוגרת, מאופקת ובעלת תושייה. צלינקה זוכה לשרוד, להשתחרר יחד עם אמה ולפגוש את אביה. אחיה היחיד נרצח בידי הנאצים. היא עולה לישראל ומגדלת כאן שני ילדים שמילאו תפקידים ציבוריים.

ההצגה נוגעת בסוגיית האמונה ובשאלה איך צלניקה גילתה את ה' במקום שבו כל כך הרבה אנשים איבדו את אמונתם. בעיניי היא נוגעת יפה בסוגיה שכדאי וצריך ללבן בבתי הספר, וההצגה היא הקדמה יפה לכך.

ההצגה איננה אומנותית, כזו שרומזת ומסמלת. זו הצגה טובה שבאה במקום עדות, הצגה שבה הכול מפורש וניתן לצופים ישירות. היא מתאימה לתלמידי חטיבות הביניים ולתיכונים, שלהם מבקשים להעביר את הקולות והתחושות של השואה באופן חי. אולי הייתי מקצרת אותה מעט, אבל נראה שהיא יכולה לעשות עבודה חינוכית טובה ולהיות תשתית להעמקת הידע והשיח בנושא.