גאולה אומנותית – ביקורת סרט

'גאולה' מביא לחובבי הקולנוע האומנותי סיפור נוגע ללב על מסע כואב של התנגשות בין עולמות

שרה פני עוזרי , י"ב בטבת תשע"ט

משחקי פוקוס ופריימים. גאולה
משחקי פוקוס ופריימים. גאולה
צילום: בועז יהונתן יעקב

יום אחד מנחם מתעורר לחלום בלהות ומגלה שאלה הם החיים שלו. הוא לא עוטה גלימה, מושיע אינו דופק בדלתו ואין ניסים.

בסרט 'גאולה' של היוצרים יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב הצפייה מוגבלת מגיל 12, ולא כי יש בו סצנות אלימות או מראות שהעין אינה יכולה לסבול. יש בו בעיקר מראות שללב קשה להכיל. עצב תהומי, חוסר ישע, בדידות ועוד קצת עצב.

הגיבור, מנחם, אלמן בן 43 וזמר לשעבר, עובד בסופר עם משכורת זעומה ואב לילדה קטנה בשם גאולה. אה, היא גם חולה. עד כמה חולה? בוא נאמר שהנשימה נעתקת מעט כשהשיער הג'ינג'י משובב הנפש שלה מתגלה כפאה. הם גרים בדירה קטנה ואין להם כסף. מנחם מחליט להתאחד עם חברי להקתו מימי בחרותו, ומציע להם שינגנו בחתונות חרדיות וכך יוכל להרוויח את הכסף לטיפול היקר והחדשני שאולי יציל את חייה של גאולה.

לאורך הסרט יש התנגשות בין עולמות שונים. הדתיים והחילונים, הצלחת ימי הנעורים וההתרסקות של דמדומי שנות הארבעים, יחסי אב ובת, החוזרים בתשובה והחרדים, הבריאים והחולים, וכל אלה עטופים בפסקול שרק מגביר את הדיסוננס. חברי הלהקה שרים "קול ששון וקול שמחה" ואין לא שמחה ולא ששון. הם שרים על לחיות את החיים, ומנחם והצופה גוועים לאיטם, וניגון המפוחית של גאולה במקום להצהיל רק מוסיף עוד נים של עצב לתמונה.

מנחם לא באמת מתקשר עם הסביבה, והוא כמעט אף פעם לא עונה לשאלות ישירות. הוא מכונס ונחוש. הוא מסור לילדתו אך תוך כדי גם מנותק ממנה רגשית. הוא עובר מסע כואב שהצופה מרגיש בכל רגע.

הסרט עשוי שכבות רבות של שפה קולנועית מוקפדת. החל מצילום שמתאפיין בקלוז אפים רבים, משחקי פוקוס ופריימים סגורים ומחניקים. פס הקול ומילות השירים המתנגנים זועקים לעיתים את הסאבטקסט או נותנים אגרוף למציאות שהייתה יכולה להיות. המשחק משכנע ומדויק, ודימויים כמו יונה, כוס נשברת וספר תהילים מוסיפים עוד רובד לפיסת החיים שהצופה נקלע אליה.

הצפייה לרוב מלווה בלב נחמץ, ואם יש איזושהי תקווה היא נמחצת בפריים הבא. לא יהיה טוב יותר. אין גאולה. אין נחמה. רגעי החיוך והצחוק הם בעיקר בתפר שבהערות של ילדה תמימה ובהתנגשויות בין העולם החילוני התל-אביבי לעולם החרדי.

השינויים שמנחם עובר ברורים ומוקפדים. ביחסיו עם עצמו, עם הסביבה, עם חבריו, ואחרונה חביבה – עם בתו הקטנה. חידה קטנה ולא פתורה נותרת בעינה בכל הקשור לשכנתו, הבייביסיטר הצעירה שרה'לה. היחסים ביניהם לבביים, מרוחקים ולרוב מלאי מבוכה. לא ברור מה יחסו של מנחם לשרה'לה, אך ברור מה שרהל'ה מרגישה. אבל משהו בחיבור מתפספס והצופה נותר עם שאלות לא פתורות, מה גם שנראה שהיוצרים קצת התאהבו בחומרים והיה אפשר קצת לקצר את יריעת הסרט. מצד שני, האיטיות היא שם המשחק בעולמו של מנחם.

אם אתם הורים, מובטח לכם שבסוף הצפייה תרוצו לחבק את הקטנטנים שלכם, כי הידיעה שכל רגע עם יקירנו יקר מפז נמצאת מתחת לפני השטח לאורך כל הסרט. אז אם אתם מחובבי הז'אנר של סרטים הוליוודיים קצביים, זה ממש לא הסרט בשבילכם. לעומת זאת, אם אתם נמשכים לסרטי דרמה ישראלים אומנותיים עמוסי רמזים, שכבות וגילויים, עם שפה קולנועית מוקפדת ודמעות - רוצו לראות.