"אנחנו דור המדבר"

בעיצומו של המסע לאתיופיה, עלתה משלחת אנשי התקשורת מבית הכנסת באמבובר אל ההר הגדול, שאליו היו עולים בכל שנה בני ביתא ישראל בחג הסיגד.

"להיות במעמד הזה ולחשוב שההורים שלי, ההורים שלהם ודורות על גבי דורות עשו את המסע הזה, חידשו את הברית עם ה' והתפללו לעלות לירושלים, והנה אנחנו זכינו לעלות לירושלים, ואפילו לחזור לאתיופיה כדי להראות לאחרים את האמונה והדבקות - זה היה הרגע המרגש ביותר במסע", מספר ד"ר מרו גטה, שנולד באתיופיה ויצא כרופא המשלחת וכמלווה שמספר את סיפורו של המקום. "לראות את החוויה הזאת בעיניים של העיתונאים הישראלים, לראות איך הם מתרגשים מהסיפור – זו הייתה בשבילי עוד נקודת שיא. זה בעצם סיפורה של היהדות, לא רק סיפורה של העדה. זה כמו לעשות טיול לפולין ולפגוש את היהדות שהייתה שם".

מאחורי המסע, שהתקיים לפני כחודש, עמדו הארגונים 'מעוז' ו'עולים ביחד'. הם ביקשו לספר את סיפורה של העדה לאנשי התקשורת, בתקווה שחוויה אישית ומראה עיניים, יחד עם הדרכה בשטח, יביאו להיכרות עמוקה יותר עם סיפורה של העדה. התקשורת נוטה פעמים רבות לדבוק בסטריאוטיפים, ובמסע הזה ביקשו המארגנים להראות את שורשיה האותנטיים והעמוקים של העדה. כשחזרו, סיפרו אנשי התקשורת עד כמה פתח המסע הזה את עיניהם. מרו הרגיש את זה בשטח. "תוך כדי המסע התפלאתי לגלות שאנשי תקשורת, שאנחנו מצפים שיהיו להם ידע כללי ובקיאות בהרבה נושאים, לא מכירים את העדה. התחושה הייתה שזה חידש להם המון".

ד"ר מרו גטה פותח בפניי את דלת הקראווילה שלו ביישוב גבעות שבגוש עציון. מכאן הוא נוסע כל בוקר אל בית החולים שערי צדק בירושלים, שבו הוא עובד. אף שהוא חזר מהמסע לאתיופיה כבר לפני כמה שבועות, רישומיה של החוויה עדיין ניכרים בו. "ההיסטוריה של יהדות אתיופיה היא קדומה מאוד, מקראית. באתיופיה היה רצף יהודי במשך המון שנים, כולל ממלכה יהודית. מדהים לחשוב שהתקיימה ממלכה כזאת מחוץ לישראל".

"אנחנו תמיד מתפעלים מהיכולת של היהדות וקהילות יהודיות לשרוד לאורך שנים", הוא אומר, "ביהדות אתיופיה רואים את זה מצוין. באמצע אפריקה, בתוך 100 מיליון אנשים, הצליחה קבוצה מסוימת, מנותקת מכל הסביבה ומכל יהדות העולם, לשמור על הזהות היהודית שלה".

מרו נולד באתיופיה וגדל בה עד גיל תשע. הביקור בארץ מולדתו אומנם לא היה לו ביקור ראשון, אבל נראה שהוא הביט בקהילה שבה צמח בעיניים אחרות. "זה להגיע לשם ולראות איך יהודים בחרו מרצון לחיות בכפרים בלי חשמל ומים כדי שיוכלו לשמור על הזהות שלהם. מי שהצליחו לשמור על כל הדבר הזה לאורך השנים, על הגחלת, על התקווה, הם הקייסים או הכהנאת. הם התקינו כל מיני תקנות גם כדי שהקהילה תהיה מבודדת וגם כדי שהחלום והתקווה יישמרו. דווקא האנשים האלה, כשהגיעו לארץ, איבדו בבת אחת את כל המעמד שלהם, כי בעיני הרבנות הם לא נחשבו לכלום. זה היה שבר מאוד גדול, כל המבנה של הקהילה השתנה. זה הצטרף לפקפוק ביהדות, פצע שעדיין מדמם".

כשמרו אומר "פצע מדמם", המחשבה נודדת לפרשת יקבי ברקן. הפרשה הזאת עדיין כואבת לו, והיא מהדהדת את חוסר ההכרה שעדיין קיים אצל חלק מהממסד הרבני. "אחרי המסע לסודן, עם כל המחירים שהעולים שילמו בדרך, הם הגיעו לישראל ואמרו להם 'בואו תעשו גיור לחומרה'. הפקפוק הזה הוא הדבר הכי נורא שאפשר לעשות לאנשים. היום אומנם בוטל ההכרח להתגייר לחומרה, אבל כשאנשים רוצים להתחתן לא כל הרבנויות נותנות אישור. כשאתה מגיע לאתיופיה ואתה רואה את הרצף היהודי שהיה לאורך השנים אתה רואה את הדברים אחרת". למרו ברור שהיהדות ההלכתית ויהדות אתיופיה אינן אותו דבר. אלה שתי מסורות שיש ביניהן פער, "אבל צריך להבין שלשתי המסורות יש את אותו תפקיד, בעיניי יש להן אותו משקל. רק עם ההבנה הזאת אפשר להתחיל לראות איך מגשרים על הפער".

ומה אתה אומר על יקבי ברקן?

"יש אנשים שלא נצליח לשנות את הדעה שלהם. אבל אנחנו, כחברה, צריכים להגיד שזה לא מקובל, ומי שנושא תפקיד רשמי במדינת ישראל לא יכול לנהוג כך. ועדיין, הרבנות הראשית לא הסירה את הספק בקשר ליהדות. יש מקומות שמכריחים אנשים לעבור תהליכים בשביל היהדות, למרות הפסיקה של הרב עובדיה. הגיע הזמן לסיים את זה".

לתרגם את ג'ורג' בוש לאבא

מרו נולד בשנת 1983, "תאריך משוער" הוא מוסיף בחיוך, בכפר מצ'ה שבצפון אתיופיה, מרחק 45 דקות הליכה מהעיר הקרובה טדה. גם היום הדרך לא עבירה לכלי רכב, פוסעים בה רק סוסים, חמורים והולכי רגל. כשהיה בן שנה, החלו יהודים רבים לעזוב לסודן, בדרך לישראל. "מצ'ה הייתה מחולקת לאזור יהודי ולאזור לא יהודי. היינו 75 משפחות יהודיות. כשהעלייה החלה, 73 משפחות עזבו ונשארנו רק שתיים. אף אחד לא רצה לוותר על ההזדמנות לעלות לירושלים. באותה תקופה אני הייתי בן שנה ואמי הייתה בהיריון. אבי אמר שלצאת עכשיו לסודן זה טירוף, זה לגזור גזר דין מוות על חלק מהילדים שלו". משפחת גטה אומנם נשארה באתיופיה, אבל שניים מבניה, תאומים, הצטרפו לדודים בדרכם הארוכה לסודן. בינתיים החלו השכנים להציק למשפחות שנשארו. משפחת גטה נאלצה להעתיק את ביתה למקום בטוח יותר. כשגדל מרו הילד, הוא הפך לרועה צאן.

"באתיופיה המבנה המשפחתי הוא שונה", הוא מסביר. "האבא הוא הכי חשוב, הוא קובע ומחליט הכול. הילדים הם בסוף והם צריכים לתרום לכלכלת המשפחה. במסגרת הזאת רעיתי את הצאן. אצלנו במשפחה החינוך היה חשוב. אחים שלי הלכו לבית הספר. חיכינו שאחי הגדול יסיים כדי שאני אוכל גם ללכת". השנים חלפו וגם משפחת גטה ביקשה לעלות לישראל, אולם הנתיב הסודני נסגר. "היה הסכם סודי בין ארצות הברית, ישראל וסודן. סודן עצמה את עיניה והתעלמה מכך שהיהודים עברו בשטחה. תמורת זה היא קיבלה נשק וכסף. באיזשהו שלב שמעון פרס הדליף את הסיפור לתקשורת, ואז הדרך נסגרה. לא הייתה אפשרות לצאת בדרך ישירה מאתיופיה כי לא היו לה יחסים דיפלומטיים עם ישראל". בתחילת שנות ה-90 חודשו היחסים בין המדינות. קהילת ביתא ישראל הייתה צריכה להגיע לאדיס אבבה, הבירה, משם היו עליות מסודרות לארץ. משפחת גטה עלתה לישראל בפברואר 1991. היא הגיעה ארצה בהתרגשות רבה, מצפה לדרוך על אדמת ירושלים ולהתאחד עם שני הילדים שעלו שמונה שנים קודם לכן. אבל ציפתה לה בשורה קשה מנשוא.

"אצלנו בעדה לא נהוג לבשר בשורות רעות למי שנמצא רחוק, רק פנים אל פנים. במשך השנים קיבלנו כל כמה חודשים מכתבים מדודה שלי ובהם תמונות של האחים". רק כאשר הגיעו ארצה סיפרו הדודים ואחיו, כי אח אחד, סטאי, חלה במלריה בדרך לישראל ונפטר. במשך כל השנים צולם אחיו התאום כשהוא לבוש בבגדים שונים, כדי שהמשפחה לא תדאג או תצטער. "זה היה החלום ושברו. התערבבו לנו השמחה על ההגעה לארץ עם המחיר הכבד שנגבה". מרו מספר כי מבין משפחות ביתא ישראל אין כמעט משפחה שלא איבדה קרוב משפחה בשביל לעלות לארץ. "ארץ ישראל נקנית בייסורים", הוא אומר בחיוך מהול במרירות. מרו קרא את שמו של אחד מילדיו, מגן יהונתן, על שם אחיו המת, שפירוש שמו בעברית הוא "ה' נתן". המשפחה הגיעה למרכז הקליטה במכמורת והייתה שם ארבע שנים, עד שעברה לגור בפתח תקווה.

כל השנים חלמתם ודיברתם על ירושלים. כשהגעתם לכאן, האם ישראל נראתה אחרת ממה שדמיינתם?

"זה היה שוק לראות שלא כולם פה ממש דתיים ולא כולם שומרים את השבת. אני חושב שהחלום הזה התעדכן והפך למשאלה לעתיד טוב יותר". תקופה מסוימת אחרי העלייה, אסף אביו של מרו את כל המשפחה, 11 נפשות, והעביר לילדיו מסר שהפך למוטו של מרו. "הוא אמר שהוא לא יודע כמה הוא יצליח להתאקלם ולהתערות בישראל, אבל אנחנו צעירים, כמו דף חלק, ונוכל לכתוב בעצמנו את העתיד שלנו. הוא אמר 'תהיו כמו הישראלים', כלומר הגעתם לארץ שנותנת לכם הזדמנות לפעול ולהתקדם, תנצלו אותה".

האמירה המרשימה של אביו, שהיה ראש המשפחה ובעצם הודיע שהוא עומד להישאר מאחור, הפכה למציאות. "אני זוכר את עצמי בגיל 12 או 13 הולך עם אבא שלי לקופת חולים ולביטוח לאומי כדי לתרגם את מה שהפקידים אומרים. יש לי זיכרון חזק מהחוויה של לראות חדשות ולתרגם סימולטנית לאמהרית את הנשיא ג'ורג' בוש בשביל אבא שלי. עד היום כשאני מגיע הביתה מחכה לי ערימת מכתבים".

איך אתה לא מאבד את המקום הזה, שאבא הוא אבא?

"חלק מבני הנוער באמת התבלבלו מזה. אני הרגשתי שגם אם אבא שלי לא הבין את האלגברה שהבאתי לשיעורי בית, מבחינת העידוד והמוטיבציה והדיבור על כמה החינוך הוא חשוב ומפתח להכול - זה תמיד היה קיים. הוא גם היה זה שסיפר על המורשת ועל המשפחה. יש לי מחברת שבה רשמתי עם אבא שלי את כל המשפחולוגיה שלנו שבעה דורות אחורה".

מכיתה ז' ועד י"ב למד גטה בקריית נוער בירושלים. גם בגיל ההתבגרות, שבו בני הנוער נוטים לחשוב פחות על הלימודים ולהתעסק בדברים אחרים, הוא התמיד ללכת לאור המטרה שהציב לו אביו, וללמוד. כשהוא מתייחס למדיניות הישראלית שבמסגרתה נשלחו בני הנוער עולי אתיופיה לפנימיות, הוא מעביר ביקורת עדינה על הממסד הישראלי. "כבר כשהייתי בן 12 יצאתי מהבית. הרבה מבני הקהילה חוו את זה והתנתקו מהבית ומהמשפחה. זו אחת הטעויות שנעשו. החשיבה הייתה: 'בואו ניקח את החבר'ה האלה לפנימיות ונחנך אותם מחדש, כי להורים אין הרבה מה לתת להם'. אבל אדם צריך להיות מחובר לשורשים שלו, הוא לא יכול בלי המשפחה והמקום שממנו הוא בא. צריך להיות מספיק חזק כדי להישאר מחובר".

"הצבע לא יורד במקלחת"

אחרי הישיבה התיכונית הלך גטה לישיבת ההסדר במעלה אדומים. "היינו שניים מהמחזור שהלכו לישיבת הסדר. אחד עזב אחרי חודשיים, אחריו רק אני נשארתי". בישיבה הוא פגש גמרא ומשנה ומאות ספרי הלכה והגות, "ואז אתה מגיע הביתה ואומרים לך 'אנחנו מסתמכים על מסורת'". הפער הזה היה לו קשה, אבל היום הוא מבין את ערכה של השמירה על המסורת. "למסורת יש המון כוח. אנחנו רואים שהכתיבה של המשנה הייתה רק בדיעבד. זו יכולת מדהימה לשמור את המסורת הזאת בעל פה למרות התנאים הקשים". אחרי שנה וחצי הוא התגייס לשירות צבאי בגולני. אז גם חזר לשמו המקורי מרו, שפירושו דבש. "כשהגענו למרכז הקליטה עמדנו בתור וכל אחד קיבל שם עברי. לי אמרו: תבחר בין גלעד לגדעון. לא הבנתי כלום, בחרתי גדעון. אני חושב שהרבה אנשים חוזרים היום לשם המקורי שלהם, גם מתוך אמירה שהשמות שההורים שלנו נתנו לנו חשובים לנו, במיוחד שהם ניתנים בגלל מאורע שקרה באותו הזמן. מצד שני, יש כאלה שמתחברים לשם הישראלי שלהם דווקא. האמת היא שמרו הוא גם שם קליט וקצר, לא כמו אתירסה או משהו שקשה לבטא", הוא מחייך.

במהלך שירותו בחטיבה החומה יצא לקורס קצינים וחזר לשרת בגדוד 51, שבו שירתו גם רועי קליין ועמיחי מרחביה, שנהרגו במלחמת לבנון השנייה. אחרי המלחמה החליט שלא להמשיך בצבא וחזר לישיבה, "אבל היום אני רופא של גדוד 51 במילואים, זה רודף אותי", הוא צוחק.

המסלול שלך לא טריוויאלי ליוצא אתיופיה בגילך.

"כמעט בכל המסגרות שהייתי בהן, הייתי לבד".

ואיך ההרגשה?

"זו מין בדידות. זה תמיד להרגיש שונה, שוני שמיד מבחינים בו. אבל החלטתי שאני לא מתעסק בזה. אמרו לי להיות כמו הישראלים, אז אני כמו הישראלים. בחרתי שלא להגיד לעצמי שמרעים לי בגלל שאני שונה, או שמיטיבים איתי בגלל שאני שונה". ובכל זאת, השוני נמצא שם. "בכל מקום שאליו אני מגיע זה הדבר הראשון שבולט, עד שאני עובר את ההיכרות הראשונית".

מרו אומנם נשמר מלהיות מייצג של העדה האתיופית, והוא רואה עצמו כאדם פרטי בכל פורום, "אבל בכל מקום שהייתי השתדלתי להשאיר רושם טוב, כי תמיד כשאתה בקבוצת מיעוט מלבישים את האופן שבו אתה מתנהג על כל הקבוצה שלך".

זה קיטבג כבד מאוד ללכת איתו, המון שנים של סחיבת מטען שלא בחרת בו.

"נכון, אבל אין לי ברירה. ניסיתי להוריד, אבל הצבע לא יורד במקלחת, הוא נשאר", הוא צוחק. "צריך את המשחק הזה שמצד אחד אנחנו כן אינדיבידואליסטים, אתה בא להגשים את עצמך ולקדם את מה שבעיניך הוא נכון, אבל יש לך גם אחריות. מה שאתה עושה כן מקבע חשיבה מסוימת".

אני מניחה שהייצוגיות הזאת היא גם פנימה, אל תוך העדה.

"נכון. בשכונה שבה גדלתי אמרו עליי: תראו הוא הלך לקצונה, מה איתכם? תראו את הבן של תמרת, הוא הלך להיות רופא. זה קיים. מחפשים את המודלים לחיקוי, את האנשים שהצליחו. יש חוץ ממני עוד אנשים שהצליחו, זה הולך וגדל. אבל עם הבדידות הזאת אין מה לעשות, זה קיים. זה כמו דור המדבר, אנשים שמפלסים את הדרך".

בובה אתיופית בגן

מאז שהגיע ארצה, גמלה ההחלטה בליבו של מרו שהוא יהיה רופא. האפשרות לעזור ולהציל חיים משכה אותו כבמטה קסם. אך מעבר לזה, יש גם סיפור משפחתי מאחורי ההחלטה. "כשהייתי קטן הייתה לי דלקת אוזניים מאוד חריפה ושום טיפול לא עזר. לקחו אותי במשך יום שלם עד בית החולים, והטיפול שנתנו לי לא ריפא אותי. בסוף הגיענו לאיזו כנסייה, שם הסכימו לתת לי את התרופה רק כי אבא שלי שילם והכירו אותו. הטיפות המיוחדות ששמו לי באוזן ריפאו אותי. אולי זה השפיע על כך שבסוף נהייתי רופא אף אוזן גרון". את לימודי הרפואה הוא השלים באוניברסיטת בן גוריון, "הלימודים היו קשים ומפרכים, היו אינסוף מבחנים". את הסטאז' עשה בסורוקה, בית חולים שהוא מאוד אהב, אבל את ההתמחות באף אוזן גרון וניתוחי ראש-צוואר הוא בחר לעשות בשערי צדק בירושלים, "כי ההורים של שקד גרים כאן, בגוש עציון, ובשביל התמחות חייבים תמיכה של ההורים".

את רעייתו שקד, דוקטורנטית ללימודי בריאות הציבור, הכיר לו עשהאל לובוצקי, אחיה של שקד. השניים למדו יחד בהסדר ושירתו יחד בצבא. אגב, שקד שכנעה את מרו לעשות, במקביל ללימודי הרפואה, גם תואר שני בבריאות הציבור, שאותו הוא סיים בהצטיינות. "אני חושבת שכל רופא צריך להיות בקיא בתחום הזה", היא אומרת. "הוא נהנה מהתואר, עד היום הוא כותב מאמרים ומנתח נתונים בהתבסס על מה שהוא למד. יש דברים שאנחנו עושים ביחד".

איך הגבת כשאח שלך הציע לך בחור מהעדה?

"זה היה על כר פורה. הייתי מדריכה במרכז קליטה בגבעת המטוס, אז הכרתי את השפה ואת המנהגים. לא הרגשנו בתוך הקשר שהעובדה שכל אחד מגיע מעדה אחרת משפיעה, אבל כן הרגשנו איך אנשים מבחוץ רואים את זה. היינו מגיעים למקומות ומרגישים שמסתכלים עלינו. נפרדנו לאיזו תקופה וחזרנו להיות בקשר הזה מתוך בחירה. גם כשהתארסנו היו כמה נשמות טובות שאמרו שהסטטיסטיקה מראה שנישואין לא יכולים לעבוד עם אנשים מתרבויות כל כך שונות. הם הוסיפו שמחקרים מראים שזה יותר נכון להתחתן עם הדומה לך".

שקד מסבירה שהתגובות המקוממות, אלה שמצביעות על בלבול בין פוליטיקלי קורקט לסיווג הצבע הכהה כשלילי, עדיין לא מפסיקות להגיע. "אנחנו יכולים לכתוב על זה ספר. הבאתי לגן של הבת שלי בובה אתיופית ואמרתי להם: 'ראיתי שיש לכם בגן רק בובות בלונדיניות, אז שתהיה בובה אתיופית'. אמרו לי: 'איך את מדברת?', כאילו שאסור להגיד אתיופי, כאילו שזה משהו רע. בסוף השנה בגן שאלו אותי אם זה בסדר שישמיעו את השיר של שרית חדד 'יש לי חברים בכל מיני צבעים'. אמרתי שמבחינתי זה בסדר, רק תשאלו גם את הג'ינג'ים אם מבחינתם זה בסדר". שקד מדברת בלהט, אבל יש לה סבלנות. "זה תהליך שעם ישראל עובר, ואפשר לראות יותר ויותר זוגות מעורבים מבחינה עדתית. הרב ריסקין אמר בחתונה שלנו שזו אבן בבניין בית המקדש ושהקב"ה נותן ברכה בזוגות מעדות שונות".

מרו, איך ההורים שלך קיבלו את שקד?

"נהדר. אני חושב שהם כן ציפו שאני אתחתן בתוך העדה, אבל אחרי שהם הכירו אותה הם קיבלו אותה. הרבה פעמים מה שחסר זו היכרות. ברגע שאתה מכיר את האדם, אתה מבין שכל מה שהעמסת עליו ועל הקבוצה שלו הוא לא רלוונטי. אתה יושב מול בן אדם ואתה מבין שהוא שונה לגמרי. באופן טבעי, כל אחד רוצה שהילד שלו יתחתן עם מישהו מוכר, קרוב לו".

מרו, אתה רופא אתיופי, מחזה לא מאוד שכיח. אתה מרגיש את זה בעבודה?

"לרוב אנשים פשוט מגיעים עם הבעיות שלהם ורוצים שאפתור אותן. יש את אלה שאומרים 'כל הכבוד, דוקטור, אתה מאתיופיה, נכון? אני מכיר את ההוא ואת ההוא'. אני אומר להם תודה, נעים מאוד, בואו ניגש לעניין. מצד שני, יש כאלה ששולחים אותם למחלקת אף אוזן גרון, לד"ר גטה. השם שלי נשמע גרמני. הם מגיעים, רואים אותי יושב בכיסא עם בגדי הרופא ושואלים 'איפה ד"ר גטה?'. אני עוזר להם לחפש. אנחנו מסתכלים ימינה, מסתכלים שמאלה, ואז אני מראה להם את התג שלי - 'ד"ר מרו גטה', 'אתה רואה? זה אני'", הוא שוב מחייך. "דווקא אלה האנשים שבסוף מעריכים הכי הרבה".

כדי שיוצאי אתיופיה ישתלבו טוב יותר במדינת ישראל, מרו היה רוצה שיקרו שני דברים. הראשון הוא שינוי במערכת החינוך. "תלמיד במערכת החינוך מכיר את העלייה הראשונה והשנייה, והוא משנן עשרות שמות, אבל הוא לא מכיר את פרדה אקלום, שהיה לו תפקיד מאוד חשוב בפתיחת הנתיבים לעלייה לארץ, או את אבא מהרי. תלמיד יוצא אתיופיה יושב בכיתה והוא נבוך, כי המורשת שלו לא נמצאת שם. ההפסד הוא לא רק ליוצאי אתיופיה אלא לכל הציבור בישראל, כי הפסיפס הוא רחב ולכל אחד יש מקום בחברה הישראלית. אם אנחנו רוצים להקטין סטריאוטיפים ודעות קדומות כולנו צריכים להיות נוכחים בתוכנית הלימודים. בנט הרי עשה מעשה מבורך והכניס את יהדות המזרח. אז אני תוהה, למה עצרת שם? תמשיך".

הדבר השני הוא שוויון הזדמנויות בקבלה לעבודה. הוא מדגיש: לא אפליה מתקנת, שוויון. ליוצאי אתיופיה אין את הנטוורקינג שיש לישראלים, את בני המשפחה, ההורים והדודים שמסייעים לא פעם למועמד להתקבל לעבודה. "דור ההורים עשה את המסע לארץ, ואני מעריך אותו על כך מאוד. אבל בתחום ההשתלבות בעבודה הדור הנוכחי פורץ את הדרך ומניח את היסודות. ברור שהדעות הקדומות נמצאות שם והרצון של אדם לקבל לעבודה את הקרוב אליו זה הדבר הטבעי של הרבה אנשים, אבל זה פוגם. מחקרים מראים שככל שהצוות מגוון ויש בו גישות שונות זה תורם לארגון. חוץ מזה, אנחנו פה ורוצים להשתלב במדינת ישראל. אדם משקיע שנים באקדמיה כי הוא רוצה להיות חלק מעם ישראל. זה תפקיד של החברה, שכל חלקיה יהיו משולבים בה".

סיפורים מאתיופיה, גוש עציון והשואה

לשקד ומרו יש שישה ילדים, ולמרות שדור ההמשך משתתף באופן פעיל בזריקת הערות מחדרי השינה, הם לא יוצאים החוצה, כך שאני לא רואה למי הם דומים. "אם תראי אותם את תגידי שחלקם נראים ילדים אתיופים או לפחות חצי", אומרת שקד, "אבל במשפחה של מרו אומרים 'אה, הם הלכו לצד שלך'". מדי שבת יושב מרו ומספר לילדים סיפורים מאתיופיה, כדי שיכירו את המציאות והמורשת שממנה הגיע אביהם. "אנחנו משתדלים לקנות כל ספר שיוצא על אתיופיה, גוש עציון או השואה, כדי להקיף הכול", אומרת שקד.

ליישוב גבעות, יישוב שמשלב בוגרים עם צרכים מיוחדים שילוב מלא בקהילה, הם עברו כשהיו צריכים לגור באזור ירושלים. בכך הם הגשימו חלום של שנים, עם המחיר של לגור בקראווילה. "לגדל כאן ילדים זו חוויה מדהימה", הם אומרים יחד. הנערים הבוגרים בעלי הצרכים המיוחדים עובדים ביישוב במגוון תפקידים – הם עובדים במעון התינוקות, מפעילים את בית הקפה, וגם גבאי בית הכנסת הוא בחור עם תסמונת דאון. בגבעות מתקיימים טיולים משותפים ואירועי תרבות, ולכל אחד מהנערים יש משפחה מאמצת. "הילדים נחשפים לזה בשלב כל כך מוקדם, כך שהשילוב הופך להיות ברור וטבעי לכולם. גם לנו, המבוגרים, זו למידה מתמדת להיות קהילה שמשלבת. הפשטות, הטבע המהמם מסביב והיישוב המשלב זה לגור בגוש עציון, אבל לא בדיוק", מסכמת שקד.