משחק ילדים

גם אתם מרגישים לפעמים שכל מה שקורה בין ישראל לארגוני הטרור זה בסך הכל משחק? אז בואו נציע להם עוד משחקים

דביר שרייבר , י"ב בטבת תשע"ט

קודם כול ג'נטלמנים. בכירי צה"ל
קודם כול ג'נטלמנים. בכירי צה"ל
צילום: הדס פרוש פלאש 90

בסוף צה"ל חיסל את המחבל מברקן, אבל רגע לפני זה היה הפיגוע בעפרה. אז צה"ל יצא לחפש את המחבלים הטריים, וקצת אחר כך חטפנו את הפיגוע בטרמפיאדה של גבעת אסף.

משחקי החתול-עכבר האלה הזכירו לי סיפור שסיפר לי מישהו ששירת ביחידה מובחרת כלשהי, שפעם בשיאה של תקופה מתוחה מבחינה ביטחונית, נשלח עם חבריו לבצע מארב ליד כביש כלשהו באזור השומרון. החבר'ה הסוו את עצמם היטב, ואחרי זמן מה הבחינו בשלושה פלשתינים יורדים מהגבעה הסמוכה לכיוון הכביש. שניים נעצרו באמצע הדרך וחיכו, והשלישי, חמוש ברובה, התקדם אל הכביש ונשכב מאחורי סלע. החיילים שמו עליו כוונות, פתחו ניצרה, דיווחו בקשר וביקשו אישור לפעול. בעוד הם מחכים הגיח בשעטה ג'יפ צבאי, ומישהו מתוכו צעק בערבית משהו בסגנון "עצור וזרוק את הנשק". המחבל לא התבלבל, קם מהמחבוא, אחז היטב בנשק – ורץ כל עוד רוחו בו במעלה הגבעה, שם הצטרפו אליו חבריו ושלושתם ברחו כמו שלושה עכברים שפגשו חתול באמצע הלילה. "הם היו לנו כל הזמן על הכוונת", סיפר לי ההוא שהיה שם, "אבל קיבלנו הוראה לא לירות". העכברים, מן הסתם, ניסו שוב לבצע פיגוע אחרי שהחתול הסתלק. אולי בלילה אחר, אולי במקום אחר, או שאולי הם הבינו פתאום שאלימות היא דבר פסול והלכו ללמוד פיסול מחומרים ממוחזרים ואומנות מדיטטיבית, והצטרפו למועדון תורמי הדם של מד"א ולשיעור השבועי בתורת רבי נחמן. ככה שבאמת לא הייתה הצדקה לירות בהם באותו לילה.

אין מה לדבר, מפקדי צה"ל הם לא רק קצינים, הם קודם כול ג'נטלמנים. וג'נטלמנים לא יורים, אלא תמיד מודיעים מראש איפה חיל האוויר עומד להפציץ באמצעות הקש בגג, כדי שהחמאסניקים יספיקו להוציא את ה-Cash מהגג. ג'נטלמנים לא פוגעים במסתננים מעזה שמשוטטים להנאתם בשטח הישראלי, אלא רק מתצפתים עליהם כדי לוודא שהם לא מאבדים את הדרך. ג'נטלמנים משאירים פרצות בגדרות של יישובים כדי שגם תושבי ג'לזון החביבים יוכלו לקפוץ מדי פעם לבית-אל השכנה לעשות חיים, או להפסיק אותם, תלוי מה מתחשק להם באותו יום. ג'נטלמנים אמיתיים לא מכים בחיזבאללה בגלל כמה מנהרות, אלא משחקים איתו מחפשים את המטמון, או שחמט, כאשר הם מזיזים את הכלים הכבדים בזהירות מחושבת ורק על פי כללי המשחק הבינלאומי. בסוף חיזבאללה ישבור את הכלים ויהפוך עלינו את הלוח, אבל לפחות לא יאשימו אותנו שבגללנו התפוצץ המשחק. זאת אומרת כן יאשימו, אבל ג'נטלמן צריך לדעת להפסיד בכבוד. או סתם להפסיד.

בקיצור, ישראל וארגוני הטרור הם כמו שני ילדים שההורים שלהם הלכו לשנ"צ בשבת בצהריים והם צריכים לשמור על שקט יחסי ומינימום נפגעים. אז אם הכול זה רק משחק שמטרתו להעביר את הזמן בלי להעיר את אמא אירופה ואבא ארצות הברית, גם לי יש כמה משחקים נורא נחמדים להציע. למשל:

מחבואים. המחבלים מתחבאים וצה"ל מחפש אותם. אם הוא מוצא הם מקבלים פרס שמן מאבו מאזן ופנסיון מלא על חשבון המדינה. אם הוא לא מוצא, הם יוצאים מהמחבוא ודופקים אותו.

אחת-שתיים-שלוש דג מלוח. המשחק מתנהל ככה: ישראל עוצמת עיניים כדי לא להסלים את המצב, והמחבלים בינתיים מתקדמים צעד אחר צעד ומסלימים את המצב. מדי פעם ישראל פוקחת עיניים ותופסת את המחבלים זזים, ואז איימן עודה צועק שהיא מדינה גזענית.

שני דגלים. משחק מאתגר במיוחד שבו הקבוצה של המחבלים מנסה לגנוב את הדגל מהקבוצה של היהודים, וליהודים בתגובה אסור לעשות כלום.

חיי שרה. וגם רבקה, אברהם, יצחק וכל שאר היהודים. משחק קצת מסוכן שדורש הרבה אומץ וניסים.

תופסת. המשחק הקלאסי שבו האחד פוגע בשני ובורח, והשני רודף אחריו ומנסה לתפוס אותו. אם הוא מצליח הוא עומד לדין בבית המשפט הבינלאומי בהאג.

לחזק את אבו מאזן. החוקים נורא פשוטים: אחד המשתתפים, נגיד אבו מאזן, הוא המלך וכולם צריכים להשתחוות לו אחרת הוא יהיה חלש. אחר כך מתחלפים: המלך הוא מישהו אחר, נגיד אבו מאזן, וכולם צריכים להיזהר לא להחליש אותו. למלך מותר כמובן לעשות מה שבא לו – לקלל, לקלקל, להכחיש שואה, ואי אפשר לעשות לו כלום כי אז הוא יקלל עוד יותר חזק. אפשר לשדרג את המשחק גם לגרסאות מתקדמות יותר, כמו "מה האלטרנטיבה שלכם", "שלום עושים עם אויבים" ו"נתניהו הוא האויב האמיתי", שזה משחק ממש ממש כיפי.

אבא ואמא. המשחק הקלאסי האהוב והידוע. אחד המשתתפים משחק את ישראל והשני את הפלשתינים, ואז באים קצינים נורא חכמים ואומרים להם להתגרש. אז הם מתגרשים וישראל מפנה את הבית ומשלמת לפלשתינים המון מזונות והפלשתינים עומדים במרפסת וזורקים עליה מכל הבא ליד ואיימן עודה צועק שהיא מדינה גזענית.

שברו את הכלים ולא משחקים. פתאום מתברר שכשיש לחץ מלמטה הממשלה עושה פוס-משחק והורסת בתים של מחבלים צ'יק צ'ק, בלי תירוצים, בלי היסוסים, בלי בג"ץ ובלי בצלם. ואז היא חוזרת לשחק. בכל זאת, אנחנו ג'נטלמנים. וגזענים, אם שואלים את איימן עודה.

*** אבא של חייל ***

את זה שבכל פעם שיש מתיחות ביטחונית (תכל'ס, מתי אין) רס"ן שמועתי עובד שעות נוספות, אנחנו יודעים. את זה שבעידן הווטסאפ הוא עלה בסולם הדרגות והפך לאל"מ שמועתי שפועל בצוותא עם תא"ל אחד-שיודע, אנחנו גם מכירים היטב. אבל כשאתה חבר בקבוצת ווטסאפ שמורכבת מהורים לחיילים, זה כבר לא רק שמועתי ואחד שיודע, זה גדוד שלם של ספקולציות.

ברגע שנדמה למישהו (בדרך כלל מישהי) שמשהו קורה איפשהו, היא תיכנס לקבוצת ההורים ותשאל אם מישהו יודע איפה הבנים.

"באימון", עונה אמא אחרת, "מה קרה?"

"לא יודעת", עונה האם הראשונה, שזה סימן בדוק שעומדת לפרוץ מלחמה.

"אומרים שמקפיצים את כל צה"ל", תורם את חלקו מישהו שהוא בן דוד שני של קרוב רחוק של גרושתו השנייה של אחיו הראשון של תא"ל שמועתי.

"דווקא דיברתי עם הבן הבוקר והוא אמר לי שהכול בסדר", מעידה אם מודאגת.

"לכו תדעו מה מסתירים מאיתנו", כותב הבן דוד הקרוב של הגרושה הרחוקה.

בשלב הזה הווטסאפ כבר רוחש ורועש ורוגש: אחת יש לה חברה שקיצרו לבן שלה את הרגילה ביום, השני יש לו אחיין שפתאום שינו לו את רשימת השמירה, השלישית גייסו את גיסה, הרביעית שמעה מטוסים, החמישי ראה מובילים והשישי פתח קופסת תירס ונזכר במנות קרב.

"שמעתי שמורידים אותם לעזה".

"אני דווקא שמעתי שליו"ש".

"בצפון הכי צריכים אותם".

"מנחיתים אותם בסוריה?!"

"איזה סוריה? בסיני!"

"חברים!", כותב לבסוף אבא אחד שכבר לא יכול להתאפק, "על ביטחון שדה שמעתם?!"

"לשם מקפיצים אותם?!"

"מספיק עם הקשקושים האלה! אתם לא מבינים שהאויב עוקב אחרי כל מידע שרץ ברשת? חכו בסבלנות, אם יהיה משהו אנחנו כבר נדע. אם לא מודיעים אז כנראה אין כלום".

"צודק", אומרים ההורים ובמשך דקה וחצי יש שקט, עד שמישהי שואלת אם מישהו יודע איפה הבנים, והכול חוזר להתחלה.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com