אני רואה מעבר למילים שנאמרו. לכן אני יודע להרגיש את מה שאחרים אפילו לא שמים לב אליו, ולפעמים גם להיעלב אם הדברים נאמרו מתוך כוונה רעה.
לכל תכונה יש גם את הצד הטוב שבה. אני חושב שאני היחיד שהבחין בכך שכל יום אביחי מוציא את הסנדוויץ' מהתיק, מציץ לראות מה מרוח בו והפנים שלו נמלאות גועל. אני גם רואה שצביקי הרזה עורם על שולחנו שקיות מלאות כל טוב, ובסוף ההפסקה מפנה את הרוב לפח.
להשקיף על חבריי לכיתה בזמן הפסקת האוכל זו פעילות מעניינת יותר מאשר לאכול. יש ילדים שבקושי מקדישים תשומת לב לעובדה שהם כרגע אוכלים. הם עסוקים בשיחות, במשחקים ובדיונים ותוך כדי זה דוחפים ביסים ענקיים לפה. לא נראה לי שהם מספיקים לברך, לפני או אחרי. יש אחרים שיושבים לבדם. אין להם חברים ולכן האכילה היא הפעילות העיקרית שלהם. הם ממש מתעסקים בלעיסה שקדנית.
אבל הכי מטריד זה להסתכל על דוד. הוא תמיד מאחר לכיתה, נראה שהתלבש בלי לשים לב, ואף פעם לא ראיתי אותו אוכל. לפעמים הוא מוציא איזה פרי שכנראה נדחף בחופזה לתיק, אבל לרוב גם את זה אין לו. אני יודע שהוא מתבייש. כשכולם מוציאים אוכל, הוא מסתובב ושוקע בנבירה בתיק, אבל נראה לי שהוא לא באמת מחפש משהו. הוא רק מנסה להיראות עסוק. אחרי זה הוא מוציא ספר ועושה את עצמו קורא. הוא לא באמת קורא, כי העיניים שלו קופצות כל הזמן ומציצות בילדים שאוכלים. ראיתי את המבט שלו כשצביקי השליך לפח את שקיות האוכל. שמתי גם לב כשהוא הוציא חלק מהן מהפח כשאף אחד לא ראה.
כל המקרים האלה גרמו לי לחשוב.
אין שום סיבה שילד אחד יזרוק אוכל כשילד אחר רעב. גם חבל שילד ייאלץ לאכול משהו שהוא שונא, כשברור לי שיהיה בכיתה מי שייהנה מהסנדוויץ' שלו, ושהוא היה שמח לקבל כריך של מישהו אחר. אז דיברתי על זה עם המורה. הוא חייך אליי ואמר "מדהים כמה שאתה רגיש", ולפי חיוכו ושפת הגוף שלו ידעתי שהוא לא מנסה להעליב, אלא ההפך. המורה נתן לי מחמאה גדולה.
כבר בצהריים קבוצת הווטסאפ של ההורים נמלאה שיחות. אמא שלי לא הפסיקה לקבל משם הודעות. ידעתי שהמורה מתכנן משהו. בבוקר היא ארזה לי שתי לחמניות בשקיות נפרדות. לא הבנתי למה, אבל לפי החיוך הדקיק שריחף בזווית הפה שלה, הבנתי שמצפה לי הפתעה.
בזמן ארוחת עשר הכריז המורה על הפסקת אוכל פעילה. הוא ביקש שכל האוכל ייערם על שולחן מרכזי. כולם ניגשו בבת אחת ושמו שקיות, ולא ממש ראו מי שם מה. המורה ביקש מכמה תורנים לארגן את השולחן. כל ילד בתורו ניגש ובחר לו שקית. שמתי לב לפנים של אביחי מאירות כשהציץ לראות מה יש בסנדוויץ' שבחר. צביקי לקח לו כריך יחיד. אני, שאוהב את הלחמניות של אמא, מיהרתי לקחת אחת משתי השקיות שהיא ארזה.
מכיוון שהארוחה הפכה להיות משותפת, גם נטלנו ידיים ובירכנו בקול יחד. ילדים שנהנו מהארוחה שלהם החמיאו בקול למי שהביא אותה. האווירה בכיתה הייתה כל כך שיתופית, שאחר כך שרנו יחד את ברכת המזון. הלוואי שגם מחר נעשה יחד ארוחה משותפת כזאת. לפי שפת הגוף של כולם, אני יודע שגם הם מקווים.