שאול דה מלאך
שאול דה מלאך צילום: ירון שיין

השבוע התבשרנו על פטירתה של רונה רמון זיכרונה לברכה. עם היוודע דבר מותה נעצרו באחת המשדרים ובארץ שררה אווירה שאי אפשר להסביר.

משהו במשפחה המופלאה הזאת הצליח לגעת בכולנו. נדמה כי אין דוגמה טובה מכך להבין מהו אבל לאומי, מאורע מכה גלים. הלם שמכה וחודר אל תוך הנימים הדקים של האישיות הקולקטיבית, משתק את כולם ומעביר בהם צמרמורת. לא נדרשת החלטה רשמית, אפילו הטקס מיותר וכולם מרגישים משהו מהזעזוע המשותף.

למחרת מותה של רונה רמון צוין יום עשרה בטבת, צום שתוקן על תחילתו של המצור על ירושלים. מעניין אם כך גם הרגישו כולם אז, ערב החורבן, והאם הצום תוקן על השתיקה הזאת שסוגרת עליך יחד עם המצור, מעין פחד שאין לו מלים.

בעשורים האחרונים נטען הצום במשמעות נוספת. הרבנות הראשית תיקנה לומר ביום זה קדיש על קורבנות השואה שתאריך ומקום פטירתם לא נודע. תקנה של אבל אמורפי, מעורפל. נרצחים בלי קבר, בלי תאריך. אין יום שבו עולים להתייחד עם זיכרון האהובים שאינם. מרחפים בין ימות השנה בלי עוגן להיאחז בו, בלי סולם שינקז את האסון ויוריד לקרקע או יאפשר לדפוק בדלתות מרומים.

יהודה עמיחי כתב על פצצת הזמן היהודית הגדולה: "על שולחני יש אבן שחרות עליה 'אמן'/ שבר אחד ניצול מאלפי ריבוא שברי מצבות שבורות/ בבתי קברות יהודיים. ואני יודע שכל השברים האלה / ממלאים עכשיו את פצצת הזמן היהודית הגדולה". עמיחי תיאר בשירו התפוצצות קוסמית שמפגישה בין דורות ומאורעות, בין אנשים ועידנים. נזכרתי בשיר הזה כשחשבתי על אילן רמון ז"ל ועל ספר התורה שנשא עמו לחלל.

אילן הבין את תפקידו בשליחותו במעבורת ורצה לספר סיפור גדול ועמוק יותר. הוא לקח עמו לחלל ספר תורה ששרד במחנה ברגן בלזן, והגווילין שלו נשרפו כשניסה לשוב לקרקע, אבל האותיות עדיין פורחות באוויר. אותיות ספר התורה שהיה שריד ואות זיכרון לששת המיליונים שאין להם יום ושם ופנים, ומחר נגיד עליהם קדיש, נישא על ידי האסטרונאוט הישראלי הראשון לחלל. הם לא שבו אלינו, הם פרחו בחלל הפנוי והתפזרו במחשבות ובתודעה של כל אחד ואחת. הם הכניסו את רונה ואסף וכל משפחת רמון אל תוך הלב של כולם.

אסף ואילן ורונה רמון ז"ל, צמנו השבוע על חורבן שהחל לפני אלפיים שנות. נזכור את הכאב של עם שהולך אל עבר גלות שלא נודע סופה. צמנו גם על ששת המיליונים שאין להם קבר ועוגן ותאריך, שאף תיאור וסיפור לא יוכלו לתמצת. אבל השבוע צמנו גם עליכם ועלינו, שבחייכם ובמעשיכם פרחתם באוויר ונסקתם והרמתם את כולנו לגובהי מרומים, והותרתם אותנו משתוממים בפליאה ובהתרגשות ללא מילים.

הכותב מכהן כמזכ"ל תנועת הנוער עזרא

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו