ישיבת ההסדר ברמת גן. בגיל 17 הגעתי אליה ומיד נשביתי בקסם.
זה בעצם המקום הראשון בחיי אליו הגעתי כי הלב שלי רצה. והוא בהחלט לא טעה.. כבר 5 שנים שאני גר בתל אביב, הרחק מהסביבה הלימודית, הישיבתית ועדיין, לא עזבתי את הישיבה. כשאני רוצה להיטען לעומק, למלא מצברים- רגליי מוליכות אותי אליה נכנס לבית המדרש החי חוטף איזה שיעור, הרקדה, התוועדות, או אפילו איזו צ'פחה מהרב יהושע.
המתנות שלי מהישיבה הן יקרות ורבות: עולם הניגון, החסידות, החברות, הלימוד מתוך שמחה ועוד ועוד אך על כולן עולה מתנה מופלאה- התפילה.
בישיבה, למדתי להתפלל. התפילה (הארוכה) בישיבה, דורשת חיבור ללב, והופכת להיות לב העניין ולב החיים. אפשר ללמוד תורה מתוך כפייה, אבל להתפלל אי אפשר. כדי להתפלל באמת- אני צריך לאמץ לכל הרבדים בחיים שלי- ראייה פנימית שרואה את הקדוש-ברוך-הוא נוכח בחיים היומיומיים שלי, שותף פעיל וקרוב. וזו עבודה, אבל היא משתלמת והיא צובעת את החיים בגוונים רכים ויפים כל כך.
מאז ומתמיד היתה לי משיכה חזקה למוזיקה, בכלל, אני אוהב את מה שיש לעולם בחוץ להציע. מטבע הדברים כאדם מאמין זה יכול ליצור קונפליקטים. בישיבה למדתי שלמעשה אין קונפליקט בכלל כי אפשר לרתום את כל כוחות החיים לתורה וליצירה. בישיבה קוראים לזה עבודת ה'.
כשאני שר היום, אני עובד את ה' דרך המוזיקה שלי. וזו הרמוניה שהגעתי אליה בזכות הרב יהושע שפירא, בזכות הדרכותיו ועצותיו לאורך השנים. זו לא אידיאולוגיה מנותקת, הרב יהושע הוא שותף פעיל בעולם, היכולת לקום ולפעול במציאות, ולא להשאר בבית המדרש, בהוויה רוחנית רחבה, זו הגדלות שלו בעיניי. עיין ערך אינטרנט רימון – ערנות לצרכי הדור המשתנים והולכים.
אנשים חיים בהגדרות חיצוניות וזה כשלעצמו מייצר קונפליקט. כשהבנתי שאתה יכול להיות מה שאתה רוצה, בלי הצורך להגדיר את עצמך כל היום ולהשתייך למגזר מוגדר, זה שחרר אותי. למדתי להיות מה שאני. לא להיות חייב שום דבר לאף אחד חוץ מלהשם יתברך. אני שואף לחיות את חיי על פי החסידות, על פי פנימיות התורה, מתפלל להיות עובד ה'.
בניין האישיות שהרווחתי בשנים ההן, הוא משהו שפוגש אותי בכל מכלול החיים: בזוגיות שלי, בחינוך הילדים, ביצירה..
עד היום אני יכול סתם לקפוץ באיזה בוקר שגרתי לתפילת שחרית בישיבה, וכמובן שאת ההקפות השניות במוצאי שמחת תורה אני לא מפספס בשום שנה. מסיים את ההופעות שלי ומגיע בשעות הקטנות של הלילה כדי להיטען עוד קצת בתורה הגדולה הזו ולמלא את המצברים לעוד שנה.
שלי ושלכם שלה הוא.