הבורסות חגגו, מעדו ונפלו. המסכים האדומים בבורסה
הבורסות חגגו, מעדו ונפלו. המסכים האדומים בבורסהצילום: משה שי, פלאש 90

האנושות עצרה השבוע את נשימתה (חוץ מנתניהו שאין לו זמן לנשום כי יש לו חמישה תיקים בממשלה ועוד שלושה במשטרה) וניסתה להבין האם העולם עומד בפני מיתון, ריסון, האטה, פשיטת רגל או סתם מכירת חיסול.

מה שהחל כצונמי באינדונזיה (שזה בסדר כי נפגעו רק אנשים, לא כסף) הפך מהר מאוד למפולת כלכלית בבורסות העולם שהביאה לקריסת מדדי הדאו, הדאקס, הקאק, היאק, הנאס-דק, הפוצי, המוצי, הקוספי והשומפי (נשבע לכם שאת רובם לא המצאתי), שלא לדבר על ההנג-סאנג, הני-קיי, הני-האו והני-נאט צ'יריוס. וכל זה לקראת ליל הני-טל, כמו שקוראים לו במקורותינו, כלומר כריסמס, או נובי, גוד, מה אנשים לא יעשו בשביל לצאת מהשגרה ולחגוג קצת.

אז גם הבורסות חגגו, אבל יותר בסגנון חג ומועד ונופל, אם לצטט את מאיר אריאל. וכל זה בעיתוי גרוע מאוד – ערב שנת המס החדשה, בדיוק כשנגיד בנק ישראל החדש נכנס לתפקידו, רגע אחרי שכחלון הצליח לדחות את עליית המחירים לאחרי הבחירות, כשהמניות של אסוס צנחו דווקא כשאבי גבאי מחכה למשלוח של מאה קילו אפודים זוהרים מסין, וארצות הברית נסוגה מסוריה, והיועץ המשפטי לממשלה מסתגר בחדרו כדי להחליט האם להעמיד לדין את נתניהו רק באשמת שוחד והפרת אמונים או גם בניסיון חיסול של גדעון סער, וגם ככה קשה לגמור פה את החודש ועוד יותר קשה לגמור לפתוח את כל החבילות שהזמנו בכל הבלק-פראיירים שהיו פה בחודשים האחרונים ומזל שהדואר לא מביא אותן בזמן, אחרת בכלל לא היינו עומדים בקצב. עכשיו טובי הכלכלנים מנסים להבין מה גרם לבורסות ליפול – האם כוח המשיכה? האם מישהו דחף אותן מהמרפסת? האם שוב היהודים אשמים, כמו שאמרו השבוע ארדואן ולברון ג'יימס, או שזו בסך הכול התוצאה הרגילה של הכיבוש?

אז האמת היא שהפעם האנטישמים קצת צודקים. כלומר לא כל היהודים אשמים במצב הכלכלי, אבל יהודי אחד כן.

אני.

סיוע חוץ

למה אני? אל"ף, למה לא. ובי"ת, מעשה שהיה כך היה.

לפני פחות מחודש שמעתי את הילדים מהמהמים משהו לגבי דמי חנוכה ושמנהג ישראל דין הוא. עשיתי את עצמי כאילו אני לא שומע, כי אני דוגל בכלכלה משפחתית המבוססת על שוק חופשי ולא על קצבאות, וחוץ מזה בכל הנוגע לדמי חנוכה אני רפורמי. רק מה, לילדים, ברוך השם, יש סבים וסבתות. והם, בניגוד אליי, מקפידים לקיים את הלכות החג גם כשאין חג. ובחנוכה, ברוך השם, יש הרבה מפגשים משפחתיים שמכל אחד מהם הילדים יצאו ביד רמה וברכוש גדול של שטרות ומטבעות, לא כולל מטבעות שוקולד וביצי קינדרלך פלוס מע"מ (ממתקים-ועוד-ממתקים), והכי גרוע – פטור ממס לשלטונות ההוריים.

שאלתי אותם מה הם מתכוונים לעשות עם כל הכסף שהם קיבלו. הם אמרו שבכלכלה קפיטליסטית כל אחד יכול לעשות עם הכסף מה שבא לו. אמרתי שכשמדובר בכסף של אחרים אני סוציאליסט שרוף יותר משלי יחימוביץ'. הם שאלו מי זאת שלי יחימוביץ'. ראיתי שהם מנסים להסיט את הנושא לפוליטיקה ואמרתי שאני מציע להם עסקה שהם לא יוכלו לסרב לה.

"אנחנו יודעים", אמרו הילדים, "אנחנו ניתן לך לשמור על הכסף, וכשנרצה אותו אתה תגיד שאתה לא יודע על מה אנחנו מדברים".

"חס וחלילה" אמרתי, "את זה עשיתי לכם כשהייתם קטנים. היום אני מציע לכם הצעה של בוגרים".

"נו?", הם הביטו בי בחוסר אמון (הם מכירים אותי כבר לא מעט שנים), "מה ההצעה?"

הבנתי שיש לי הזדמנות יוצאת מן הכלל להשתמש בדמי החנוכה כדי ללמד אותם שיעור על התנהלות נכונה עם כסף, תכנון פיננסי לטווח ארוך ועוד מושגים כלכליים שאני לא מבין בהם כלום.

"תראו", אמרתי, "הרי מה זה כסף? סתם חתיכת נייר או מתכת".

"לא", אמרו הילדים, "כסף הוא כוח קנייה".

בלבלו אותי לרגע, אבל התעשתי מהר.

"בסדר", אמרתי, "אבל מה קובע מהו ערך הקנייה הריאלי של המדד הנומינלי הרשום על השטר?"

עכשיו היה תורם להתבלבל קצת.

"הכול עניין של ביקוש והיצע", הסברתי בידענות.

"כלומר?"

"כלומר שעכשיו יש לכם כסף ואתם לא רוצים לדבר איתי, אבל יום אחד הוא ייגמר לכם ואז אתם תבואו לבקש ממני כסף".

"נו?"

"אם לא תיתנו לי את הכסף עכשיו, לא יהיה לי מאיפה לתת לכם אחר כך".

"אם לא ניתן לך את הכסף, לא נצטרך לבקש ממך אחר כך".

"הכסף ייגמר לכם מתישהו".

"סבא וסבתא ייתנו לנו עוד".

קוראים לזה סיוע חוץ. פעם כל הכלכלה הישראלית הייתה מבוססת על זה.

המניות של הרכבת

"תראו", לקחתי את העניינים לידיים, "בעצם יש לכם שתי אפשרויות. האחת, לבזבז את הכסף על שטויות, וכשבאמת תצטרכו משהו כבר לא יהיה לכם איך לקנות אותו. השנייה, להחביא את הכסף במקום סודי ולהסתכן בכך שתהיה אינפלציה, או שתשכחו איפה החבאתם אותו או שסתם מישהו, אחד האבות שלכם למשל, יגלה את המחבוא. אבל יש גם אפשרות שלישית".

"והיא?"

"לתת לי את הכסף", פרשתי לפניהם את תוכנית ההשקעות הייחודית שלי, "אני אהיה הבנק שלכם, אני אשמור לכם עליו ו..."

"וכשנרצה אותו בחזרה אתה תגיד שאתה לא יודע על מה אנחנו מדברים", הם אמרו, "ידענו!"

"אתם תקבלו את כל הכסף עד השקל האחרון", הרגעתי אותם, "אני אנכה מהסכום שתיתנו לי רק דמי ניהול וכמה עמלות קטנטנות".

"איזה עמלות?"

"עמלת ביגוד, עמלת בישול, עמלת לינה ועמלה על מה. מסכימים?"

את השורה האחרונה הם לא שמעו כי הם הלכו להלשין לסבא וסבתא שאבא גונב להם את דמי החנוכה, אבל אין דבר, אני אקח מהם עמלת שורה.

"רגע, רגע", עצרתי בעדם, "לא מדובר על גניבה, להפך. אתם תיתנו לי לשמור לכם על הכסף, ובעוד תקופה מסוימת אני אחזיר לכם יותר".

הם עצרו והביטו בי בחשדנות מסויגת.

"כמה יותר?", הם שאלו.

"לא יודע", אמרתי, "יותר".

"מתי?"

"כשיתאפשר".

"תהיה יותר ספציפי".

"כשיתאפשר ספציפית".

"איך תחזיר לנו יותר?"

רכנתי אליהם (סתם, לא רכנתי, הם עוד רגע עוברים אותי בגובה) ואמרתי בשקט: "אני אשקיע את הכסף בבורסה. מניות של רכבת ישראל, הקו החדש לירושלים. אומרים שזה הדבר החם הבא".

"הרכבת לא נסחרת בבורסה", אמרו הילדים והלכו להשקיע את הכסף באפיקים סולידיים, אם אפשר לקרוא ככה למחבוא הסודי שהם מתחזקים מתחת למיטה. אז בסוף לא השקעתי את הכסף, והתוצאה היא שגם הקו לירושלים תקוע וגם כל הבורסות בעולם נפלו ואף אחד לא רוצה להתכופף ולהרים אותן. זה הכול בגללי, אני מודה, אבל לפחות הבנו איך עובדת הכלכלה העולמית.

לתגובות: [email protected]