עמוס אחינו ורעינו.
כמה יקר היית לליבנו. בן כיתה וחבר ובר פלוגתא ותמיד תמיד בן ברית – לאהבת הארץ הזו, לאהבה ולדאגה למדינה הזו ולדרכה, לאנשיה ולעתידה.
כמה יקר וחשוב היית למדינת ישראל, לחברה הישראלית, לעולם הספרות. עיניך הרואות טוב תמיד, הביטו על העולם ברכות ובחדות גם יחד, בפיכחון ובחולמנות, עמוק מבפנים ותמיד גם קצת מבחוץ.
בעזרת צלילות המבט הזו, בעזרת ידך הבוטחת ואוהבת האדם ובעושר מילותיך המדויקות והנפלאות, בנית לנו מדף ספרים שלם ונצחי שיש בו הכול. יצרת עבורנו דמויות שאפשר לאהוב עד כלות ולשנוא עד אין סוף, וכאלה שמעוררות את כל מנעד הרגש שבין לבין. שרטטת לנו עבר והווה ועתיד.
תפרת בדייקנות תקופות חיים שלמות, מקומות אמיתיים וכאלה שלא היו מעולם, אנשים ונשים שהיו לגמרי אנחנו או היו הדבר הכי רחוק מאיתנו.
"מורה לספרות צריך לגדל קוראים", אמרת. כסופר, כאיש רוח, ניסית לגדל בני אדם רגישים לזולתם, נאמנים לעצמם, מוכנים לזוז מעבר לאזור הנוחות שלהם.
ומה נעשה עכשיו עמוס, עכשיו שאינך. בספרך האחרון, אמרת באחת השיחות איתך ש"הדרך לחיות עם המתים היא להזמין אותם אלינו לפעמים, לעשות להם כוס קפה, להעלות איתם קצת זיכרונות, לנסות להתפייס איתם קצת ולשלוח אותם בחזרה אל החושך שיחכו לנו שם בסבלנות."
אנחנו בוודאי נזמין אותך שוב ושוב, עמוס. תמיד תהיה בנו