1. הקמת "הימין החדש" היא שלב נוסף בתהליך המתרחש במדינת ישראל בשני העשורים האחרונים שבכותרת קצרה ניתן לכנות אותו "גוויעת המפלגות ההיסטוריות".
מפ"ם מתה מזמן, מפלגת העבודה מדשדשת עמוקות בבוץ, המפד"ל במצב קרוב למוות קליני ורק בליכוד עוד יש סימני חיים ממשיים, אבל ספק אם זה יחזיק גם לאחר עידן נתניהו (ועידן נתניהו למרות השמועות לא ימשך לנצח).
מה שמחזיק היום את הליכוד בחיים הם לא הפריימריז, לא הסניפים וגם לא האידיאולוגיה. מה שמחזיק את המפלגה הוא רק הקלף המנצח שהיא הציבה בראשה, וזו גם הסיבה שבכיריה נזהרים מאוד שלא יתחשק לו בטעות לעשות מעשה שרון ולהקים "קדימה" באזור המרכז-ימין.
2. ההבדל הגדול בין המפלגות ההיסטוריות למפלגות העידן החדש איננו באידיאולוגיה וגם לא במצביעים. ההבדל הוא בשאלה האם יש באמת גוף בעל משמעות שמכונה "מפלגה", או שיש רק מנגנון שמסייע למנהיג המפלגה לפעול.
על מנת להבין מה זו מפלגה מהזן ההיסטורי מספיק לזכור שבן גוריון הגדול, מקים המדינה, לא שלט במפלגתו שלו, מפא"י, ובסוף דרכו הפוליטית מצא את עצמו מחוצה לה. הוא הקים אז את ראשונת מפלגות העידן החדש, רפ"י, אבל לא איכשר דרא והמפלגה כנראה הקדימה את זמנה. לימים תעשה "קדימה" של שרון שימוש רב באסטרטגיה של רפ"י, ותנחל כך הצלחה הרבה יותר גדולה.
במפלגות העידן החדש זה פשוט לא יכול היה לקרות. אי אפשר להדיח את יאיר לפיד מראשות "יש עתיד" לא רק בגלל תקנון המפלגה. אי אפשר לעשות את זה כי אין "יש עתיד" בלי יאיר לפיד. אין שום משמעות למפלגה בלי המנהיג שלה. כל יתר ההתרחשויות הן רק תפאורה.
3. הפריימריז, סימן ההיכר הבולט ביותר כיום של המפלגות ההיסטוריות הוא לא כל כך היסטורי. הפריימריז פרץ לחיינו בשנות ה-90 שבהן היינו בטוחים שכל מה שמגיע מאמריקה הוא מדהים ומושלם, כתגובת נגד לתחושת הסיאוב שיצרה התנהלותם של מרכזי המפלגות הגדולות, הליכוד והעבודה. אולם, הסינוור מה'אמריקה' שבפריימריז הסתיר באותם ימים את המחיר, שנחשף בשנים שלאחר מכן במלוא כיעורו.
לפריימריז יש יתרונות רבים ועצומים, ביצירת חיים במפלגה, בקשירה של קהלים רחבים למתרחש בה, וביצירת עניין תקשורתי סביבה. אבל לפריימריז יש גם מחירים כבדים שכולנו מכירים, ובראשם היתרון העצום שהם מעניקים לחברי הכנסת המכהנים והתפקיד העצום שמשחק הכסף במשחק.
זו הסיבה שכלל לא בטוח שפריימריז מתאימים למפלגה בכל גודל. במפלגות קטנות מדי פריימריז עלולים להתגלות כחרב פיפיות, כמנגנון שיוצר סיאוב, השחתה, וקיפאון. במקום עניין ותחרות פתוחה עלולה להיווצר סטגנציה מסוכנת.
זה נכון במיוחד כאשר בשטח קיימות מפלגות עידן חדש רבות. מועמד אטרקטיבי לכהונה בכנסת יעדיף לעשות "שופינג" בין מנהיגי מפלגות עידן חדש ולהציג להם את מרכולתו, ולא להיכנס לתהליך קשה ומורכב של פריימריס שממנו הוא יצא בשן ועין.
4. זו הסיבה שבגללה אי אפשר לשלול על הסף את הכוונה המסתמנת בבית היהודי לבחור את רשימת המפלגה לכנסת ה-21 באמצעות ועדה מסדרת. אם המפלגה רוצה להיות מסוגלת להתחרות עם מפלגת "הימין החדש" ויתר מפלגות העידן החדש בימין על הזכות להציב בראשה ו/או ברשימה כוכבים משמעותיים, היא חייבת להציע להם מסלול אטרקטיבי יותר מאשר הדם, היזע והדמעות של הפריימריז.
איש מליגה א' לא יסכים להתחרות בפריימריז פתוחים בבית היהודי, בטח לא כאשר כולם יודעים כמה כסף זה עולה וכולם מבינים את זה שהשיטה מקנה עדיפות מובנית לח"כים המכהנים. הבית היהודי במצבה הנוכחי לא אטרקטיבית מספיק בשביל לייצר באזז שיזרים לתוכה דם חדש ומלהיב. לכן הדרך היחידה שבה ניתן לשדרג את רשימת המפלגה שדרוג של ממש היא רק באמצעות ועדה מסדרת.
5. אולם, לעבור לוועדה מסדרת לפחות באופן זמני זה לא מספיק, ועדה מסדרת יכולה להיות קרש ההצלה אבל היא יכולה גם להיות אסון גמור. אם הוועדה המסדרת תהפוך לוועדת סידור עבודה לח"כים המכהנים של המפלגה אז אפשר "לסגור את הבסטה" ולהגיד "קדיש" על המפלגה.
הקמה של ועדה מסדרת בבית היהודי יכולה להצליח רק אם שלושת חברי הכנסת המכהנים של המפלגה יפנו לה את שלושת המקומות הראשונים לשבץ בהם שמות חדשים ואטרקטיביים. רק אם מהלך כזה יקרה תוכל ועדה מסדרת לגאול את המפלגה מהאיום המשמעותי מאוד של אחוז החסימה.
לכן, לפני שמחליטים ללכת למהלך של ועדה מסדרת צריך לדרוש בנימוס אך בתקיפות מחברי הכנסת המכהנים של הבית היהודי לעשות את הצעד המתבקש לאחור, שבלעדיו קשה לראות כיצד הבית היהודי תוכל לשרוד כמפלגה חפצת חיים.