בשביל מה ללכת להצביע? למה לטרוח לבחור חברי כנסת כשבג"ץ משדר מסר ברור מאוד שלפיו הכנסת היא בכלל לא בעלת הבית? נשיאת בית המשפט העליון החליטה השבוע להרחיב ל-11 שופטים את ההרכב שידון בעתירות הרבות שהוגשו נגד חוק יסוד הלאום.
בשביל מי שפחות בקי ברזי הנושא נגיד שהרחבת ההרכב בעתירה שכזו מרמזת ששופטי בג"ץ מתכננים לדון בעתירות בנושא החוק לגופן. זה רמז ברור לכך שהאפשרות שהחוק או חלקים ממנו יבוטלו עולה במלוא עוזה על שולחנם של השופטים באופן כמעט לא מובן.
עד כמה מדובר בצעד חסר תקדים? לכנסת יש הרבה תפקידים, אבל אולי התפקיד הכי חשוב שלה הוא הכובע של "אסיפה מכוננת". בכובע הזה מסורה בידי הכנסת הסמכות העקרונית לחוקק חוקה למדינת ישראל. למעשה בנקודה הזאת אין מחלוקת. הכנסת, כל כנסת, רשאית לחוקק חוקה. היא יכולה כמובן לקבוע בחוקה מנגנון אשרור שונה, אולם באופן עקרוני הסמכות קיימת. השאלה שמתעוררת היא כמובן האם לחוקי היסוד שאמורים להוות בסיס לחוקה עתידית יש כבר היום מעמד מעין חוקתי, והשאלה הזאת נתונה כידוע במחלוקת קשה. אולם בוודאי לשיטתו של מי שרואה בהם מעין חוקה, צריך היה להיות ברור שהסמכות המכוננת נתונה רק בידי הכנסת. במצב כזה עתירה נגד חקיקת חוק יסוד הייתה אמורה להיזרק מיד מכל המדרגות. בלי הרחבת הרכב ובלי שום קריצה אחרת, לדחות וחסל.
כהצדקה לדיון בעתירות הללו לגופן מוצג לא פעם המחקר שעוסק בדוקטרינה (שקיימת בעולם, יש להודות) של "תיקון חוקתי שאינו חוקתי". בקיצור נגיד שיש בעולם תפיסה שלפיה תיקון חוקה עשוי להיפסל על ידי טריבונל משפטי מתאים אם הוא נמצא לא חוקתי. זה יכול לקרות אם תיקון החוקה מנוגד לסעיפים התשתיתיים של החוקה הקיימת. הגישה הזאת עשויה להישמע משונה, אבל נכון שהיא קיימת בעולם. אולם כל זה לא קשור בשום צורה שהיא למצב הישראלי. לישראל אין חוקה שלמה. החוקה הישראלית במקרה הכי טוב הולכת ונכתבת. לכן חקיקת חוק יסוד איננה תיקון חוקתי אלא חקיקת חוקה בחקיקה ראשונה. זה נכון בתיקון חוקי יסוד קיימים, פשוט משום שעוד אין לנו חוקה שלמה, וזה נכון עוד הרבה יותר בחוק יסוד חדש. אם בג"ץ מעלה על שולחן הניתוחים את חוק הלאום, הוא לא עושה תקדים מקומי אלא עולמי. הפיכה שלטונית במשמעות הכי עמוקה של המילה.
לא ברור איך הצעד הקטן אך המשמעותי מאוד הזה של נשיאת בית המשפט העליון, עבר בלי שהמערכת הפוליטית כולה תתייצב על רגליה האחוריות ולכל הפחות תזעק חמס, איך ראש הממשלה ושרת המשפטים שותקים כשדבר כזה קורה, ולמה זה נשאר כביכול בעייתם של כמה אנשי תקשורת משוגעים לדבר וארבעה או חמישה פעילים בארגונים חוץ פרלמנטריים.
התגובה של המדינה חייבת להיות אחת ויחידה, נחרצת וברורה: בג"ץ נעדר כל סמכות לדון בעתירות הללו. אסור שהתגובה תהיה בסגנון "זה חוק הצהרתי נטול משמעות מעשית", כפי שכמה מבכירי משרד המשפטים מעוניינים שיהיה. שרת המשפטים שקד, לטיפולך.
עודף המוטיבציה
לפני יומיים עצר השב"כ שלושה נערים יהודים בחשד למעורבות בפרשיית "טרור יהודי", שעל כל פרטיה הוטל צו איסור פרסום גורף. אלא שבמעצר לא נגמר כל הסיפור. בתוך זמן קצר התברר לעורכי הדין של הנערים כי השב"כ הוציא צו שאוסר עליהם להיפגש עם הנערים שהם מייצגים. הניסיון לתקוף את הצו בבית המשפט המחוזי לא צלח וביום שלישי הצו אף הוארך.
בסמיכות זמנים מעניינת ואולי גם מטרידה, פסל בית המשפט המחוזי בלוד השבוע הודאות שמסר נער שנעצר במסגרת חקירת פרשת דומא, אך לבסוף נחשד במעורבות באירועי תג מחיר. האירוע הבולט ביותר שבו הואשם הנער הוא ההשחתה וההצתה בכנסיית הדורמיציון בירושלים. במהלך משפט הזוטא שנערך על קבילות ההודאה שמסר הנער, נחשף כי ההודאה הוצאה ממנו באמצעות "תרגיל מדובבים" בעייתי מאוד. התרגיל, שתיעוד מתוכו פורסם השבוע בתוכנית הטלוויזיה 'עובדה' בקשת, זכה לכינוי "תרגיל כלא עכו". במסגרתו הוכנס הנער לתא בתחנת המשטרה בעכו שבו היו גם שוטרים שמחופשים לאסירים. במטרה לערער את שלוות נפשו של הנער ולהפעיל עליו לחץ כבד הציג עצמו אחד ה"אסירים" כרוצח, ומול עיניו בוצעה בתא הברחת סמים. השוטרים המחופשים לחצו על הנער להודות בפניהם בעבירות שלכאורה ביצע, ובתוך הסיטואציה הקשה הוא אכן עשה זאת. עו"ד איתמר בן גביר שייצג את הנער טען כי תרגיל החקירה היווה חציית קו אדום, וכי רק בגלל האמצעים הפסולים הללו הודה הנער במעשים, שאותם כלל לא ביצע. "רציתי לתת הכול כדי שזה ייפסק", אמר הנער.
בית המשפט קיבל את טענות הסנגור וקבע שההודאות לא תוכלנה לשמש כראיות נגד הנער במשפט, לא ההודאה שניתנה במהלך תרגיל המדובבים עצמו ולא ההודאה שניתנה על ידי הנער בחקירות שהתקיימו בסמוך לביצוע תרגיל החקירה. המשמעות היא היחלשות גדולה מאוד של האישום נגד הנער.
קשה שלא לראות את הקשר בין פסיקת בית המשפט המחוזי בלוד בנוגע לפסילת הודאת הנער במסגרת "תרגיל כלא עכו", ובין ההחלטה למנוע מהנערים שנעצרו השבוע לפגוש את עורכי דינם. לשב"כ ולמשטרה יש מוטיבציה גבוהה לפענח תיקים של מה שהם מכנים פשיעה לאומנית. המוטיבציה הזאת איננה רעה כשלעצמה. הבעיה מתחילה כאשר עודף המוטיבציה מקלקל את השורה. במקרה של "תרגיל כלא עכו" שבוצע על הנער ישנו חוסר הלימה ברור בין אופי החשדות שהיו נגד הנער ובין התרגיל שבוצע. יש הרי פער גדול בין מה שלגיטימי לעשות כדי לתפוס רוצח ובין מה שלגיטימי לעשות במרדף אחרי מרסס כתובות גרפיטי, גם אם הן גזעניות. אבל זה לא כל הסיפור. הבעיה בעודף המוטיבציה הזה היא גם בכך שהוא מחמיץ את המטרה. אם הוצאת ההודאה בעזרת תרגיל מדובבים לא לגיטימי תפיל את התיק, אז מה לכל הרוחות הועילו חכמים בתקנתם? שמירה על זכויות חשודים היא לא פינוק, זו הדרך היחידה שבה יכול להיעשות צדק.
פוליטיקה בצד
עמוס עוז לא היה האדמו"ר שלי. מעולם לא חשבתי שעמדותיו בנוגע למצבה של מדינת ישראל, בנוגע לסכסוך הישראלי-פלשתיני או בנוגע לעתיד ההתיישבות ביו"ש הן חשובות. גם כשאמר על מתיישבי יו"ש, שאני אחד מהם, שאנחנו "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים, שהגיחה מתוך פינה אפלה של היהדות, מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף", לא נעלבתי. זה לא היה חשוב בעיניי שזו דעתו, גם אם תהיתי כמה מנותק צריך להיות כדי לכתוב דברים כאלה.
בשבילי עמוס עוז היה סופר בחסד, והוא אכן היה כזה. אני לא איש ספרות, ולכן אני לא מתיימר לדרג את חשיבותו בעולם הספרות הישראלי והבינלאומי. אני כן יודע שהספרים שהוא כתב נגעו ברבבות ישראלים לאורך דורות ואני בתוכם. שלושה ספרים שלו שהתגלגלו לידי כנער, 'מנוחה נכונה', 'מיכאל שלי' ו'קופסה שחורה', היו לי כמים קרים על נפש עייפה. גם אחרי שנים ועוד מאות ספרים שקראתי מאז, ביניהם גם כמה ספרים של עוז, אני זוכר אותם בחיבה גדולה. אז תרשו לי להניח את הפוליטיקה בצד ולהתגעגע קצת לסופר גדול שהיה ואיננו.
***הפינה הכלכלית***
אל תתפתו
במסגרת אופנת סיכומי השנה תרשו לי להפנות את הזרקור לפינה מעט חשוכה ואפלה, שעשתה את השנה החולפת, שנת 2018, להרבה פחות שמחה בשביל ישראלים רבים. מדובר בקריסתן של כמה חברות שעסקו בהשקעות בניירות ערך בחו"ל, והותירו מאות רבות של ישראלים שהשקיעו בהן עם הרבה פחות כסף והרבה יותר כאב לב. שני מקרים בולטים שהגיעו לעמודי החדשות במהלך השנה הם המקרה של חברת 'שורט טרייד' ושל חברת 'ג'נרל טרייד'. שני המקרים נמצאים בחקירת משטרה ועדיין לא הגיעו לשלב של הגשת כתבי אישום, אך למשקיעים כמובן גם הגשת כתבי האישום לא תחזיר את הכסף, במקרה הכי טוב היא תספק מעט את יצר הנקמה.
הסיפור עצמו פשוט. מדובר בחברות שהיוו לכאורה פלטפורמה להשקעה בניירות ערך בחו"ל. מדובר בתחום שאיננו מפוקח, ולכן יכלו החברות לעשות ככל העולה על רוחן. את השאלה לאן הלכו כספי המשקיעים והאם היה כאן עוקץ מתוכנן מבררות הרשויות, מה שברור הוא שהכסף אבד, כנראה לנצח. בעקבות שני המקרים החליטו ברשות לניירות ערך להכניס את התחום כולו תחת פיקוח, וזאת באמצעות פרסום היתר כללי לעיסוק בתחום. ההיתר אמור ליצור משטר של פיקוח על החברות ולחייב אותן ברישוי, זאת במטרה להקטין את הסיכון שפלטפורמות כאלה ייהפכו מזירת מסחר לזירת עוקץ.
אבל לא הכול יכולות הרשויות לעשות, ופיקח הוא כידוע אדם שלומד מניסיונם של אחרים. השקעות שמניבות תשואה גבוהה הן פיתוי גדול, אבל דווקא בגלל שהפיתוי להיכנס להרפתקאות הללו הוא כל כך גדול, צריך לזכור כמה פעמים זה נגמר רע ואפילו רע מאוד. כלל האצבע הראשון שיעזור לכם להבחין ממה כדאי להתרחק מוכר בוודאי לכולכם: אם זה נשמע טוב מדי זה כנראה באמת טוב מדי. לקוחותיו של ברני מיידוף למדו בדרך הקשה שאין בעולם השקעה שמניבה בקביעות 10 אחוזי תשואה בלי שום סיכון. תלמדו מהניסיון שלהם.
כלל חשוב נוסף הוא זהירות מהשקעות שאתם לא מבינים. אם אתם לא מבינים את זה, כנראה שלא כדאי שתשקיעו בזה. ככל שמדובר באפיקים שמוצגים כמתוחכמים יותר, הסיכוי שמישהו עושה עליכם סיבוב גדל. השקעות אקזוטיות הן משהו שאנשים שבאמת לא זקוקים לכספם יכולים להרשות לעצמם לעשות, וזה כנראה לא אתם.
ועוד כלל אחד, אחרון לעת עתה: העובדה שהשכן שמתפלל איתכם בבית הכנסת או בן הדוד המליץ להשקיע את הכסף דרך פלוני או אלמוני היא לא איתות חיובי, בדיוק להפך. בלא מעט מהפרשיות שהתפרסמו בשנים האחרונות גויסו המשקיעים כך, מפה לאוזן. בדרך כלל השכן או בן הדוד הממליץ לא באמת מבין משהו שאתם לא מבינים, אז אין סיבה לייחס משמעות להמלצתו.
לתגובות: [email protected]