מלחמת העצמאות
מלחמת העצמאותצילום: KLUGER ZOLTAN - GPO

ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין עמל בימים אלה על סדרה של עשרות ספרים שבה הוא מבקש לחשוף את האמת המוסתרת של תקופת מלחמת העצמאות. על המיזם שוחחנו אתו ביומן ערוץ 7, וכבר בראשית הדברים תהינו בקול רם מדוע חשוב החקר המחודש שידוש בקורות מלחמת העצמאות ואת מי אמור לעניין מחקר שכזה.

"אפשר לומר באופן כללי שהאמת על מלחמת העצמאות וגם על המלחמות האחרות לא נחשפה", אומר ד"ר מילשטיין הסבור כי מטבען של מלחמות האמת שמאחוריהן אינה נחשפת בשל ריבוי אינטרסים אישיים: "מאחר והמלחמות אינן מושלמות, כולל מלחמות מוצלחות כמו מלחמת ששת הימים או הפלישה לנורמנדי, יש בהן ליקויים רבים. את המפקדים הישירים של המערכות והמלחמות והמנהיגים הפוליטיים מאוד מעניין להסתיר את הליקויים".

"הבעיה של המפקד או המנהיג היא גורלו האישי, כך שגם אם יש מי שאחראי לטעות כזו או אחרת הוא חושש לשלם את המחיר", אומר מילשטיין החוזר על ההתרעה אותה הוא מתריע מזה שנים רבות: "אם אתה לא חוקר את המלחמות, גם את המוצלחות ביותר, הרי שהליקויים ממשיכים הלאה ואתה לא מטפל בהם. השנים חולפות ובינתיים מתווספים פגמים נוספים. פגמים שהיו במלחמה מוצלחת חוזרים במלחמה הבאה כמו במלחמת יום כיפור שאחרי מלחמת ששת הימים. מכיוון שכך לוקחים שעיר לעזאזל כמו את המודיעין במלחמת יום כיפור, וכך הם מגינים על עצמם אחרי שזורקים את ראש אמ"ן ונהנים מהילת מלחמת ששת הימים. זו בעיה תרבותית".

לדבריו של מילשטיין התופעה חורזת את כלל המדינות וכלל המלחמות אך הוא סבור שניתן לבלום זאת ולא לשוב על המשגים המוכרים בעולם, ללמוד את הלקחים כדי להפיק מסקנות להמשך. "צריך לשנות את התרבות, מתרבות מיתולוגית של סיפורי אגדה על מה שלא היה ולא נברא, בלי להפחית מערך המיתוסים שמהווים מודל להתנהגות, אבל אם מגזימים במיתוסים נופים מאיגרא רמה לבירא עמיקתא".

את התופעה מוצא מילשטיין כחורזת גם את ההיסטוריה הקדומה עד לחורבן בתי המקדש הראשון והשני לאחר תור הזהב היחסי של תקופת מלכות דוד. גם אז, הוא סבור, העובדה שליקויים לא נלמדו הובילה להתדרדרות שאחריתה קריסה.

"השאלה למה זה מתדרדר והתשובה היא פילוסופית, משום שהסתירו את הליקויים בגלל אינטרס אישי. בעוד האינטרס הלאומי הוא לחשוף את הליקויים. הפרויקט של חיי הוא לשנות את התרבות הזו. ברור שהיו הצלחות גדולות בששת הימים, בקדש, בעצמאות וגם ביום כיפור, אבל צריך לבדוק את הדברים בלי חשש, כמו שרופא בודק דברים בלי לחשוש מהגילויים".

לזאת מוסיף מילשטיין ומציין כי אחת הבעיות המרכזיות של מחקרו היא התיוג שלו כאיש ימין המבקש לקעקע ולהכות בשלטון השמאל והפלמ"ח, "זו טעות גדולה, אבל אין ברירה כי אם לא נחשוף את הדברים כשאפשר להגיע למסמכים ולראיין את האנשים התוצאה תהיה מיתולוגיה שלא ניתן להפריך אותה. אם נבחן את מלחמת העצמאות ובעקבות הדברים יהיו סרטים ומחזות והדברים ייכנסו לשיח התרבותי של כולנו נהיה חברה שמסוגלת לראות את הדברים כמו שהם ולתקן את הדברים", מסביר מילשטין את המגמה שמאחורי המיזם כולו ומזכיר כי למען מטרה זו שילם בקריירה האישית שלו שהותירה אותו ללא מוסד אקדמי שיעסיק אותו ולמעשה גם ללא פנסיה בגילו, 79. "באוניברסיטאות לא רצו את הדבר הזה כי הוא היה מעמת אותם עם המערכות הפוליטית והצבאית".

"אני רוצה לשים על השולחן בסיס לתרבות אחרת, שבאופן ענייני ומקצועי יהיה מבוסס על פי עדויות מסמכים ומקורות, ואם מישהו ירצה להפריך אותך הוא לא ישייך אותך לימין או לשמאל אלא יפריך את הביסוס. המחקר הוא להגיע אל הנתונים שבעזרתם מבססים את הדברים".

מוסיף ד"ר מילשטיין ומציג דוגמא לדבריו מאחד מקרבות העצמאות שהשלכות הליקוי שבו משפיעות עד היום הזה: "הבעיה שלי מול כל ההיסטוריונים היא להוכיח להם שמה שהם יודעים הוא לא נכון. דוגמא לכך היא המערכה האחרונה במלחמת העצמאות, מבצע חורב, שנחשב להצלחה גדולה בראשה עמד יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, מבצע שבו גירשנו את המצרים והסתיימה המלחמה. בחנתי את הדברים כמו שרופא בוחן את הדברים כדי לדעת מה היה שם באמת והתברר שהמבצע נקרא בתחילה 'מבצע עין', עין זה עזה, עסלוג' ועוג'ה. התכנית הייתה לגרש ולהשמיד את הצבא המצרי, כך בהגדרת המבצע. ניצנה היא הגבול הבינלאומי והגירוש של הצבא המצרי לשני קילומטרים אינו משמעותי. ליד רביבים היו להם כמה משלטים וגם זה לא משמעותי. לעומת זאת בנושא של עזה, הרי כולם יודעים שעזה לא נכבשה במלחמה העצמאות והיא נותרה כצרה צרורה מבחינת מדינת ישראל, וכך במבצע שנחשב מוצלח כל כך נכשלנו במשימה העיקרית של המבצע, כיבוש רצועת עזה".

"יש שאומרים שאם היינו כובשים את רצועת עזה הייתה לנו אז צרה צרורה ועדיף היה לוותר עליה, אבל בעזה היו אז כמאתיים אלף או שלוש מאות אלף תושבים. זה לא אותו מספר של מיליון וחצי של היום, מספר שהלך וגדל, אבל מעבר לכך, הרי גם ביפו ובחיפה היו עשרות אלפים וכשכבשנו את יפו וחיפה הם ברחו, למרות שביקשנו מהם להישאר. הם פחדו שנטבח בהם כמו בטבח שלא היה ולא נברא בדיר יאסין ולכן הם ברקחו. משום כך ניתן לשער שאם היינו כובשים את עזה הם היו בורחים לאל עריש וכל התמונה הייתה משתנה".

ממשיך מילשטיין בתיאור הקרב ההוא ותוצאותיו: "אפשר לטעון שאני טועה כאן או כאן, אבל התברר שיגאל אלון בכלל לא תקף את עזה, אלא רק כמה משלטים בין ניצנה לרביבים, ואז עולה השאלה על התנהלותו של המצביא הגדול. אני לא נגדו ולא בעדו, אלא רק מציג את הדברים כפי שהם. יגאל אלון קיווה שאם הוא יקיף את עזה ויגיע מניצנה לאל עריש הוא יחסום את הדרך בין עזה למצרים ואז הצבא המצרי ייכנע. זו תקווה חסרת בסיס כי הייתה חטיבה מצרית אחרת בכיס פלוג'ה ותקפנו בכוחות גדולים מאוד שוב ושוב את כיס פלוג'ה ומה שקרה שם הוא שחוסלה פלוגה שלמה מאלכסנדרוני, הפלוגה הדתית של גדוד 33, והשאר ברחו והשאירו אותם שם. כך שאם לא השתלטת על חטיבה מצרית אחת, למה שכל הצבא המצרי ייכנע בעקבות החסימה של הדרך. צריך לדון בכל הטיעונים ולבחון איפה טעינו".

מילשטיין מציין שדוגמא זו אינה מקומית כמו במקרה הל"ה, אלא אירוע גדול ואסטרטגי המשפיע על מדינת ישראל במשך שבעים שנה.

"יש לנו בעיה חינוכית תרבותית, לחנך את כל הצעירים מכל הזרמים שבנושא החשוב כל כך למדינה צריך לראות את הדברים כפי שהם, בלי השמצות ובלי הדחות אלא לראות כיעד את חשיפת הדברים. זו למעשה המטרה של המפעל שלי", אומר מילשטין המציין כי כדי לקיים ולקדם את המיזם ההיסטורי שלו פנה לאוניברסיטאות ולמכוני מחקר, אך אלה לא נענו "כי בעלי האינטרסים הם כל העומדים בראשי המערכות". מאחר וכך הוא פונה לציבור הרחב בקריאה להתרמת המונים למען השלמת הוצאתה לאור של הסדרה שתתפרס על פני כשלושים כרכים שארבעה מהם כבר יצאו לאור.

במידה וייאלץ לבצע את המהלך באופן עצמאי הרי שיתמקד בסוגיות המרכזיות סביב ראשיתה של מלחמת העצמאות, בהם מבצע נחשון, מבצע הראל, הקרב על גוש עציון והקמת המדינה, כל זאת עד יום העצמאות ה-75 של מדינת ישראל.

"לאחר מכן אתן את הסיכום הפילוסופי של העניין ועיקרו הוא שאם אתה רוצה לשרוד עליך להיות מוכן לראות את המציאות הלא נעימה והקשה. אם תתעלם מהמציאות הלא נעימה ותיתפס לאוטופיות הסיכוי לשרוד הוא קלוש, ובכל מקרה תשלם מחיר כבד מאוד".