בשביל לעשות מעשה טוב שווה להשקיע בקצת יותר מאמץ
בשביל לעשות מעשה טוב שווה להשקיע בקצת יותר מאמץאיור: עדי דוד

זה התחיל, כמובן, בזה שקמתי מאוחר, איחרתי להסעה והייתי צריך לצעוד חצי שעה ברגל.

שמעתי את הצלצול כשהייתי ברחוב המקביל, וכשנכנסתי מתנשף לכיתה הרב לא היה מרוצה. אחר כך גיליתי ששכחתי להכין שיעורים בנביא, וזאת הייתה כבר הפעם השלישית השנה. הרב היה עוד פחות מרוצה.

גם את האוכל שכחתי בבית - ברור, כל כך מיהרתי שהוא נשכח על השולחן. איתמר נתן לי חלק מהפיתה שלו, אבל זה לא ממש הספיק. בקיצור, אני יכול להמשיך לספר לכם עוד ועוד, אבל נראה לי שכבר הבנתם את העיקרון. בסוף היום כבר הייתי כל כך עייף ועצבני ורעב שכל מה שרציתי לעשות זה להגיע הביתה, לאכול צהריים ולשבת קצת מול המחשב כדי להירגע.

כשנכנסתי הביתה, מצאתי את אבא ואמא שם. די מפתיע, בהתחשב בעובדה ששניהם עובדים ובדרך כלל לא נמצאים בבית בשעות האלה. "היי אמא! היי אבא!" אמרתי בהפתעה, ורק אז שמתי לב ששניהם נראים מאוד עצובים. "הכול בסדר?"

אבא הנהן קלות בראשו. "אתה זוכר את הרב אלישע שהיה בא לכאן לתת שיעורי תורה? הוא נפטר הבוקר, ואנחנו נוסעים להלוויה".

אוי. כן, זכרתי את הרב עם החיוך המאיר שאבא ואמא כל כך אהבו לשמוע. פעם הקשבתי קצת לשיחה מוקלטת שלו שאמא שמעה בבית, אבל לא ממש הבנתי. אמא חייכה ואמרה שאלה דברים קצת עמוקים, וכשאגדל אבין הרבה יותר טוב.

"אבל מה אתה עושה כאן?" הפתיעה אותי אמא, "אתה לא הולך אחרי בית הספר לקובי, לתת לו את השיעורים?"

וואלה, איך שכחתי! קובי, החבר הכי טוב שלי מהכיתה, שוכב כבר חודש בבית עם רגל שבורה. כל יום אני יורד תחנה אחת קודם מההסעה, קופץ אליו לביקור קטן, ואחר כך צועד עוד עשר דקות הביתה. היום הייתי כל כך עייף ששכחתי מזה לגמרי. ועכשיו, אחרי שנכנסתי לבית החמים והנעים ואני מריח את המרק שעל האש, ממש לא מתחשק לי לצאת עוד פעם...

"שכחתי", הודיתי, "היה לי יום ממש קשה בבית הספר ואני מת מעייפות. נראה לי שאני אצלצל אליו ואתנצל. לא נורא אם יום אחד אני לא אגיע, נכון?"

אמא הביטה באבא ומשכה בכתפיה. "רגע, איפה ההלוויה?" שאלתי, "ומתי אתם חוזרים?"

"בירושלים", אמר אבא, "בטח נחזור מאוחר מאוד. אני מאמין שיהיו שם המון אנשים וזה ייקח זמן".

"מה, אתם נוסעים עכשיו עד ירושלים?!" התפלאתי. רק שתבינו, אני גר בקריית שמונה, וירושלים זה ממש רחוק.

"ברור", אמרה אמא, "גם הרב אלישע תמיד היה נוסע מירושלים עד אלינו. ולא רק אלינו. אני זוכרת יום אחד שהוא הגיע לתת כאן שיעור באחת עשרה בלילה, אחרי שהוא היה באותו יום בירוחם ובדימונה, שזה בקצה השני של הארץ! ולא תגיד שזה היה איזה שיעור המוני של מאה איש, בסך הכול קבוצה קטנה של בנות שירות לאומי שרצו ללמוד קצת תורה".

אבא ואמא הלכו, ואני אכלתי את המרק והרהרתי לעצמי. כשסיימתי, ניגשתי לטלפון וחייגתי. "קובי? אהלן. מצטער, שכחתי להגיע אליך ישר מההסעה. אפשר לבוא עכשיו?" הוא שמח, כמובן, ואני לבשתי מעיל ויצאתי לדרך. ירד גשם, אבל לא נורא לצעוד בו עשר דקות. הדרך מירוחם לקריית שמונה ארוכה יותר.