עוז וענווה

במשך שנה וחצי, בשנים 2010-2012, היתה לי הזכות להיות עוזרו - ומשכך גם תלמידו - של אורי אריאל. למדתי המון, אבל אכתוב כאן רק על שני דברים: עוז וענווה.

על הענווה: כשעבדתי עם אורי הוא היה מס' 2 של כצל'ה. בשתי הכנסות אחר כך הוא היה מס' 2 של בנט. את בצלאל סמוטריץ' הוא טיפח: כשעבדתי עם אורי בצלאל היה בן בית בלשכה כמנכ"ל רגבים. לא עקבתי אחר המירוץ בין אורי לבצלאל, אבל אני יודע בוודאות שכשהיו לאורי הזדמנויות להיות מס' 1 בלי הרבה מאמץ, הוא ויתר עליהן.

זו לא ענווה סגפנית של אדם הממעיט בערך עצמו. זו ענווה של אדם שיודע שאור הזרקורים לפעמים מפריע לעשייה. והמניע של אורי היה התוצאות. הקרדיט שהגיע בעקבותיהן נראה בעיניו לעתים כמו נטל, בזבוז זמן, מחסום בפני ההישג הבא.

על העוז: את התיאוריה של החקיקה למדתי אצל המורה הראשון שעבדתי אצלו כעוזר פרלמנטרי, מיקי איתן. אצל אורי למדתי את הפרקטיקה. מתוך 18 הצעות חוק שמסרתי באותה תקופה למזכירות הכנסת, 18 עברו קריאה טרומית, ואף אחת לא נפלה במליאה. אני מזכיר: היינו באופוזיציה. איך הוא עשה את זה? אורי הכיר לפני כולם וטוב מכולם לא רק את המנגנון, אלא גם את החתרנות של הפקידים בלשכה המשפטית וביועמ"שיה.

הוא ידע מה החולשות שלהם, עקף אותם בדרכים מתוחכמות שגרמו להם להחוויר בדיונים הסגורים של ועדת השרים לחקיקה. התפקוד שלו בתור חבר ועדת כספים היה לא פחות מגאוני, אבל בזה רק צפיתי מהצד.

אי אפשר להתעלם מהעובדה שבאחרית כהונתו הפך אורי לאחד משני השרים הליברליים ביותר בממשלה. אורי עשה למען עם ישראל מספיק כדי שיוכל לפרוש ולהיחקק בהיסטוריה, אם זה היה חשוב לו. אני מרשה לעצמי לנחש שהוא לא אמר עדיין את המילה האחרונה בעשייה ציבורית. בכל מקרה, זכיתי אני לעבוד עבורו וזכינו כולנו שהוא עבד עבורנו.