הכנסת הגדולה

למה קוראים לזה כנסת ולא פרלמנט? למה אנחנו מעדיפים חיקוי של תרנגולת? ואיך אביחי מנדלבליט קשור לכל הסיפור הזה?

דביר שרייבר , י"א בשבט תשע"ט

אפילו מרב אני-נגד-מוסד-הנישואין מיכאלי בירכה אותו. יהודה גליק מודיע על אירוסיו
אפילו מרב אני-נגד-מוסד-הנישואין מיכאלי בירכה אותו. יהודה גליק מודיע על אירוסיו
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אם אתם שואלים אותי (ואתם לא), אני לא מבין מה המסיבה הגדולה סביב חגיגות 70 שנה לכנסת.

הנה, גם אמא שלי עוד מעט בת 70 ובכל זאת לא כותבים עליה בעיתון. זאת אומרת עכשיו כבר כן (מזל טוב, אמא!), אבל על הכנסת כותבים הרבה יותר. ותאמינו לי, אמא שלי הרבה יותר נחמדה.

בכל העולם קוראים לזה פרלמנט, בגלל המילה PARLER שפירושה בצרפתית "לדבר", שהרי זה מה שעושים בפרלמנטים בעולם – מדברים ומדברים ומדברים עד שנמאס והולכים הביתה, או הולכים מכות. אצלנו עדיין לא מרביצים, ברוך השם, אבל גם לא מדברים. אצלנו צועקים. אם בכביש אנחנו צופרים בעצבנות כי ככה אנחנו נוהגים, מה הפלא שבכנסת מצפצפים האחד על השני כי ככה הם מנהיגים. או אולי ההפך, תרבות הנהיגה היא בגלל תרבות ההנהגה. שאלה קלאסית של מה קדם למה, הביצה או החיקוי של התרנגולת שאורן חזן עשה במליאה בדיוק לפני שנה. בכל אופן, אצלנו לא קוראים לבית הנבחרים פרלמנט, כי אף אחד לא רוצה לדבר (תשאלו את בני גנץ), ובטח לא להקשיב. מה שאנחנו באמת רוצים זה להיכנס. בגלל זה קוראים לזה כנסת.

חלומו של כל אזרח ישראלי הוא להיכנס לכנסת. הכי טוב להיות חבר כנסת. מקבלים שכר גבוה, רכב צמוד, טיסות לחו"ל בתנאי VIP ותקציב לקשר עם הבוחר (מה הקשר?), ובתמורה באים מתי שרוצים, הולכים מתי שרוצים, עושים מה שרוצים ואף אחד לא יכול לפטר אותך. כל מה שצריך לעשות זה לחולל מדי פעם איזו מהומה ומיד להעלות לרשת כדי להזכיר לעם ישראל שאתה ח"כ וקיים. הכי טוב לארגן מריבה עסיסית עם ח"כ מהמחנה היריב, לצרוח זה על זה בליווי תנועות ידיים, רקיעות רגליים וורידים בולטים במצח, וחמש דקות אחר כך להסתחבק יחד במזנון ולתכנן את ההופעה המשותפת הבאה.

רגע, אתם בטח שואלים (תשאלו, נו, תנו קצת יחס), אתה טוען שחברי הכנסת הם שקרנים?

כן, אני טוען שהם שקרנים. הם עושים את עצמם כאילו כל מה שמעניין אותם זה לתפוס רגע אחד של תהילה באיזה פוסט ויראלי, כשהאמת היא שהם בעצם אנשים טובים שהגיעו לכנסת מתוך רצון לעשות למען החברה והעם ולא למען חברה בע"מ או סתם למען עצמם. בגלל זה הם יושבים זה עם זה בשולי המליאה או בחדרי חדרים, ורוקמים מזימות אפלות כיצד להעביר את התיקון לחוק שיאפשר הקצאת תקנים נוספים לשיפור המצב החברתי במדינה. אחר כך הם נכנסים לאור הזרקורים ומקמבנים ומתחמנים ללא רחמים, אבל רק בגלל שהם חושבים שזה מה שאנחנו מחפשים. בגלל זה לבני לא מגבה את גבאי וגבאי מלבין את פני לבני, כי שניהם חושבים שמה שאנחנו רוצים זה מנהיגים נחושים שתמיד משיגים את מה שהם רוצים בלי לדפוק חשבון לאף אחד. בגלל זה אביגדור ליברמן קורא לג'מאל זחאלקה מחבל, שמצידו מאשים את סתיו שפיר שהיא לא אומרת לו שלום, והיא בעצמה נכנסת ביריב לוין שיורד על איתן כבל שסונט באיילת שקד שמתפלמסת עם תמר זנדברג שמזהירה מפני בצלאל סמוטריץ' שמגחך כלפי שלי יחימוביץ' שבזה ליאיר לפיד שמאשים את בנימין נתניהו שלוחץ את אביחי מנדלבליט, שהוא אומנם לא חבר כנסת אבל רוצה להיות שופט עליון שזה כמו חבר כנסת רק עם סמכויות. אבל זו רק הצגה, הם כולם עובדים עלינו בעיניים.

איך אני יודע? כי מדי פעם הם שוכחים לשקר, ואז הם מתגלים במערומיהם בלי כל שכבות הרשעות והציניות וכולנו רואים שהם לא סתם פרלמנט, הם כנסת. למשל לפני שבועיים וחצי, כשיהודה גליק הודיע מעל בימת הכנסת שהוא מתארס עם הדס דיסין. בהתחלה חברי הכנסת שיחקו אותה כאילו הם לא מתעניינים במה שהוא אומר, אבל אז פתאום הם שכחו שהם צריכים להיות שקרנים ובמקום לקרוא לו פאשיסט הם החלו לשיר ולמחוא לו כפיים למרות שלפי תקנון הכנסת זה אסור. אפילו מרב מיכאלי, שבימים כתיקונם לא מחמיצה הזדמנות להשמיץ את מוסד הנישואין, קפצה ממקומה בשמחה ובירכה את החתן המיועד בהתרגשות, כי גם היא בסך הכול בחורה טובה שכל חפצה הוא להוסיף אור. היא רק רוצה שנחשוב שהיא עוכרת ישראל שכל מטרתה להחריב, כי היא חושבת שזה מה שאנחנו חושבים שהיא צריכה לחשוב כדי שאנחנו נחשוב שחשוב להחשיב אותה במחשבותינו כדי לקחת אותה בחשבון לקראת הבחירות הבאות לכנסת.

ככה זה, הח"כים חושבים שהם חייבים לשקר לנו כדי שלא נדע שהם דוברי אמת, והאמת העגומה היא שהם צודקים. אחרי הכול, מה מושך אותנו יותר – אבי גבאי שמשפיל את ציפי לבני בשידור חי, או אילן גילאון שמתקזז עם ח"כ חולה בהצבעה סתמית בכנסת? מה מעניין אותנו יותר – ח"כ שמחקה תרנגולת, או ח"כ שמחוקק חוקים מחוכמים לגבי האחוז השולי של נטל המס מהפרשות הפנסיה הצוברת של העשירונים התחתונים ששירתו במילואים בעשור הראשון של המילניום הנוכחי?

אז בשלושת החודשים שנותרו עד הבחירות, כשהחבר'ה האלה ישמיצו אלה את אלה וילעגו אלה לאלה ויחשפו זה על זה גילויים מביכים ומסעירים ומחרידים, כדאי שנזכור שבפוליטיקה כולם אותו הדבר – כולם אהובים, כולם גיבורים, כולם שקרנים, כולם עושים באימה וביראה רצון בוחריהם. זאת אומרת, את מה שאנחנו משדרים להם שאנחנו רוצים.

אז אדוני היו"ר, כנסת נכבדה, מזל טוב. אתם באמת לא כאלה גרועים כמו שאתם עושים מעצמכם. אם כי אני בכל זאת מעדיף את אמא שלי.

הגענו הביתה

גם זה קרה לפני 70 שנה, כשסבא וסבתא שלי הגיעו לפה חסרי כול, אחרי ששרדו את השואה אבל איבדו בה כמעט את כל משפחתם. מדינת ישראל הצעירה והענייה נתנה להם אוהל מחורר על שפת הים של נתניה, וזה היה כל עולמם מול הרוחות הסוערות והקור החודר של חורף 1949.

את הסיפור הזה חזרה וסיפרה סבתא שלי, זיכרונה לברכה, כמעט בכל הזדמנות:

כמה ימים אחרי שהגיעו לארץ חל ט"ו בשבט. לכבוד החג הארצישראלי נאספו ילדי העולים החדשים ברחבה שבמרכז המחנה המאולתר, ואנשי הסוכנות היהודית חילקו להם תפוזים מתוצרת הארץ. אחר כך הניפו את הדגל ושרו את התקווה, וסבתא שלי, שעמדה בצד והסתכלה, נפלה על האדמה ופרצה בבכי. זה היה בכי גדול, סוער, חסר נשימה. בכי שהכיל בתוכו כאב בלתי נסבל של הזוועות שעברה ואובדן המשפחה בתאי הגזים, אבל גם פורקן גדול ותקווה אדירה לחיים חדשים, לאילן חדש ורענן שיצמח מתוך האפר ויכה מחדש שורשים. "באותו רגע", היא סיפרה לי, "באותו רגע הבנתי שהגעתי הביתה".

בתוך כל הציניות והמהומה הגדולה, מותר לנו לעצור מדי פעם ולברך על הזכות הגדולה שאבות אבותינו יכלו רק לחלום עליה – לחגוג את ט"ו בשבט בארץ ישראל ובמדינת ישראל החופשית. הגענו הביתה. וזה לא מובן מאליו.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com