ספק אם יוסף שפרינצק, מי שכיהן כיו"ר הכנסת הראשונה והמשיך לעמוד בראשה במשך כמעט 11 שנים, היה מזהה כיום את בית המחוקקים.
האמוציות התחדדו, אמצעי התקשורת גרמו לחברי הכנסת להשתמש בגימיקים כדי לזכות בחשיפה, ובדור שבו הכול נגיש וחשוף המחוקקים נבחנים בזכוכית מגדלת.
בחרנו להביט על יום חגה של הכנסת, המקום שמייצג יותר מכול את כור ההיתוך של החברה הישראלית, דרך המשקפיים של חברי הבית שזו להם קדנציה ראשונה או שנייה, כשמצד אחד הם שואפים להתקדם עוד ומצד שני הם חדורי אידיאולוגיה. לפיכך התכנסנו יחד עם חברי הכנסת שרן השכל (הליכוד), מירב בן ארי (כולנו) ובצלאל סמוטריץ' (הבית היהודי-איחוד לאומי) אחרי שבעים שנות מדינה ושבעים שנות מליאה לדיון בענייני השעה. למרות הרצינות ניכר שהפגרה כבר השתלטה על השלושה. בפרודיה קלה על ההצהרה של ראש הממשלה, הם מצטלמים יחד לתמונה שעולה לטוויטר עם כיתוב לפיו ימסרו בעוד כמה שעות הצהרה דרמטית. הם יודעים היטב לנצל את המדיות החדשות ששפרינצק וחבריו לא דמיינו אפילו שיהיו קיימות.
הייד פארק של החברה הישראלית
החבר'ה שיושבים לדיון הם אולי צעירים, אבל אין מנוס מהשאלה שמטרידה רבים, אולי רבים מדי בציבור הישראלי.
האם זקנותה של הכנסת – הקדנציה האחרונה – מביישת את צעירותה?
השכל: "יש דמויות מסוימות שאולי לא עשו כבוד גדול לכנסת וזה נכון. אבל אי אפשר להתייחס לזה בלי לשים לב לפוקוס ולזרקור שהתקשורת שמה על אותן דמויות. אלמלא התקשורת הן היו נשארות בגדר קוריוז ולא יותר. אבל כשהתקשורת באה, ממחזרת את זה, חוזרת על ההתבטאויות שלהם פעם אחר פעם ומצטטת אותן בכל הכותרות, ניתן לזה משקל הרבה יותר גדול. הרי ברור שנאמרו דברים מטופשים גם בכנסות קודמות. השאלה היא מה רמת החשיפה התקשורתית שניתנה לדברים, כדי לבוא ולהאדיר אותם".
בן ארי: "זו לא רק התקשורת. יש חוסר ממלכתיות וחוסר רצינות בהתנהלות של כמה חברי וחברות כנסת שמביישים והרבה פעמים פוגעים ברמה של הכנסת הזאת. יש לי עמיתים לעבודה הזאת, שאתה מסתכל עליהם ומרגיש שאתה מתבייש. לכן התיקון הוא גם עבודה שלנו וגם של התקשורת".
סמוטריץ': "אין ספק שיש לנו הרבה מה להשתפר, אבל אני לא אוהב את ההתרפקות הנוסטלגית של 'פעם היה כאן טוב יותר'. בסוף הכנסת היא ההייד פארק הכי אותנטי של החברה הישראלית, היא המוקד והלב החי והפועם של הדמוקרטיה הישראלית והיא תשקיף של החברה בישראל. החברה הישראלית כוללת אנשים מכל מיני סוגים וכל הזרמים האלה, לא רק אידיאולוגית אלא גם בטמפרמנט, מיוצגים בה. צריך לזכור שהעולם השתנה, גם בפן של התקשורת. אין כבר חיים יבין שמתווך לציבור בטלוויזיה שחור-לבן את מה שקורה בכנסת. היום הכול הרבה יותר אותנטי, מהיר וטבעי, עם הטוויטר והפייסבוק וחמישה ערוצי טלוויזיה. אני לא חושב שהכנסת של היום רצינית פחות מכנסת זו או אחרת בעבר. לדעתי רוב מוחלט של חברי הכנסת הם אנשים טובים, אידיאליסטים, אנשי מקצוע – כל אחד מזווית המבט והמחשבה שלו".
בן ארי: "אני מתקשה להסכים עם המילים 'הרוב המוחלט'. בוא נדבר על הרוב. יש אנשים ותיקים שנמצאים כאן חמש עשרה שנים ויותר ואמרו ששנים רבות לא ראו כנסת מהסוג הנוכחי".
השכל: "זה בגלל מעטים שיוצרים את הרושם הזה. אם את מסתכלת על אחוזים, אז אולי יש עשרה אחוז כאלה".
סמוטריץ': "בסופו של דבר יש רק שניים-שלושה שבאמת כולם תוהים מה הם עושים פה".
להגדיל את הפרלמנט
אחד הנושאים המרכזיים שעלו בכנסת הנוכחית הוא המספר האדיר של החוקים שעליהם עובדים חברי הכנסת. הדבר מעורר ביקורת דווקא אצל חברי הכנסת הצעירים יחסית וגם פולמוס פנימי ביניהם.
סמוטריץ': "כשמנתחים את עבודת הכנסת צריך להסתכל על המכלול. בסוף חלק גדול מהמצב הנוכחי הוא תוצר של הרבה מאוד משתנים. יש אינפלציית חקיקה מטורפת. אני חבר בשלוש ועדות, חברי כנסת לא יכולים להיות ברגע נתון בכמה ועדות. יש פחות מדי חברי כנסת שנמצאים בוועדות ויש המון שרים וסגני שרים שלא באים לדיונים האלה. היינו בסך הכול 35 חברי כנסת שצריכים להוביל מאות חוקים".
השכל: "לדבר הזה יש גם פתרונות. אי אפשר להתלונן על אינפלציית חקיקה בצלאל, כשאתה שיאן החקיקה. בכנסת כל אחד מנסה להוכיח את עצמו, וכשמדברים על הוועדות אין בעיה לפתור את זה".
סמוטריץ': "לא חלקתי על זה שהמצב לא טוב, אבל הוא לא רק תוצר של ח"כים לא רציניים. הוא תוצר גם של העובדות: יש מעט חברי כנסת, ממשלה גדולה והמון הצעות חוק".
בן ארי: "אין לי ספק שאם הכנסת הייתה גדולה יותר, פרופורציונלית יותר למספר התושבים בישראל, לא היינו נמצאים בעומס הזה. מדינת ישראל התחילה עם 600 אלף איש ו-120 חברי כנסת. היום אנחנו נושקים לתשעה מיליון ועדיין יש 120 חברי כנסת. הייתי בליסבון לפני חודשיים ומספר התושבים שם הוא עשרה מיליון בערך. יש להם 240 חברי פרלמנט. לא יכול להיות שמה שהתאים ב-1948 מתאים גם ב-2019".
השכל: אני חושבת אחרת. לדעתי 120 חברי כנסת זה מספיק וזו גם המשכיות של מסורת מקום המדינה. עם זאת, לדעתי צריך לחוקק את החוק הנורבגי הגדול כך שכל מי שמתמנה לתפקיד שר או סגן שר עוזב את הכנסת. זה גם ייצור הפרדת רשויות הרבה יותר יעילה וטובה".
בן ארי: "אז רצוי שתפני לראש הממשלה, שהוא ראש המפלגה שלך. הוא התנגד לזה".
השכל: "אני הגשתי הצעת חוק בנושא הזה, ואני מאוד מקווה שבכנסת הבאה נצליח יחד להעביר את החקיקה הזאת".
סמוטריץ': "אני לא בטוח שהגדלת מספר חברי הכנסת תפתור את הבעיה".
ומה עם שיטת ממשל אחרת? אולי בחירות אזוריות כמו בארצות הברית? אולי זה מה שהכנסת צריכה כדי להתאים את עצמה לעת הזאת?
סמוטריץ': "ההטרוגניות של החברה הישראלית היא דבר מבורך, ואני לא מסתכל על זה כעל פילוגים ומחלוקות אלא כרבגוניות שהיא תוצר מאוד הגיוני של עם שהתקבץ לארצו מגלויות ותרבויות שונות אחרי אלפיים שנה. אם אנחנו רוצים דמוקרטיה שתהיה באמת ייצוגית ושכל הזרמים יבואו לידי ביטוי, אז השיטה שלנו נכונה. היא לא מושלמת אבל מפלגות קטנות זה בסדר גמור. אי אפשר לקחת חברה כל כך הטרוגנית ושסועה ולהגיד שלא יהיו מפלגות קטנות".
בן ארי: "כדי שהכנסת תתפקד בצורה רצינית יותר, היא צריכה להתאים את עצמה למספר התושבים ולהתחיל להתחלק לאזורים, כי יש אזורים שמיוצגים בצורה רחבה מאוד ויש אזורים שכמעט לא מיוצגים בכלל. בסוף אנחנו צריכים לבוא ולומר שאנחנו מקצועיים. אם רוב חברי הכנסת מגיעים לנאום שבע דקות והולכים – זה לא מקצועי. לא מנהלים כך דיון. לא הגיוני שאני חברה בשבע ועדות ויו"ר של שלוש ועדות משנה. אז קרעתי את עצמי, אבל רוב הזמן הייתי כמעט לבד. בימי שלישי הייתי יושבת כאן לבד במליאה ואני תוהה: למה בכלל להפעיל את המליאה ביום שלישי, אם אף אחד לא מגיע. זה נורא יפה שהכנסת עובדת וכולנו שותפים לזה. אתה מדבר כאן עם שלושה חבר'ה חרוצים, שבאמת היו כאן תמיד. אבל כשאני מסתכלת על מה שקורה במפלגות אחרות ובמקומות אחרים, זה לא נראה כך".
השכל: "לדעתי שיטת הבחירות הנוכחית היא לא מושלמת, אבל שום שיטה אינה מושלמת. גם שיטת האזורים לא. הציבור הישראלי נוטה לדעתי, רגשית, לפנות יותר לפוליטיקה מחוזית. אנחנו רואים 'סטארים' שמופיעים, לא אידיאולוגים, פרלמנטרים דגולים או אנשים שבמהות שלהם אנשי פרלמנט שבאים לעשות שינויים, אלא כוכבים. אתה שואל אותם מה הם באו לשנות ואין להם תשובה אמיתית. אלא שהציבור הישראלי אוהב את זה".
השכל מחדדת עוד יותר את הדברים. "שיטה כזו, של מחוזות, יכולה להיות עדיפה לציבור הישראלי, בגלל האהדה שיש לדמויות סלבס כאלה ואחרות. אבל אם אנחנו רוצים לשמור על פרלמנט יותר ענייני ורציני – השיטה הנוכחית עובדת".
היא גם מצביעה על בעיה נוספת. "המורכבות של החברה הישראלית היא מורכבות שאף מדינה אחרת לא מתמודדת איתה מבחינת שיטת הממשל. בשיטה אזורית אחוז הייצוג של המגזר הערבי יכול להיות גדול יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה, כי בצפון יש יותר ערבים מיהודים. מדינת ישראל לא יודעת איך היא תצא מבחירות בשיטה האזורית".
סמוטריץ': "אני נוטה להסכים עם שרן. יש הרבה נטייה לחפש המצאות בנושא הזה. הייתה פעם בחירה ישירה של ראש הממשלה ואז חזרנו לשיטה הנוכחית. אני מסכים שבחירות אזוריות יעוותו לחלוטין את הייצוגיות הדמוקרטית של הציבורים השונים. אם יש מה לשפר זה יותר בנושא של הפרדת רשויות, ואז ממילא הכנסת תצטרך פחות טרפת של חקיקה. אני חושב שצריך לחזק את כלי הפיקוח של הממשלה, לתת סמכויות ושיניים לוועדות. ממילא כשיהיה יותר פיקוח, תהיה פחות חקיקה ויהיו פחות חברי כנסת שבאים לנאום שבע דקות והולכים. זה הכול מתחבר בסופו של דבר".
בצלאל אל תעוף
עד כה הדיון היה רגוע מדי. קשה עד מאתגר לראות חברי כנסת יושבים יחדיו בהרמוניה, ולכן הגיע הזמן לשאול על הפרדת הרשויות שהוזכרה כאן. שלושת הח"כים שלפניי אוחזים בדעות די שונות בעניין הזה.
סמוטריץ': "חילוקי הדעות זו מהות הדמוקרטיה. לכן אני מקווה שהם יצטמקו בבחירות הקרובות ואנחנו נתעצם".
בן ארי לא נשארת חייבת. "אל תעוף על עצמך, בינתיים אתם בקושי עוברים את אחוז החסימה. די עם הקשקוש של מפלגות גדולות. אני זוכרת שבקמפיין 2015 היו הליכוד והעבודה והצביעו עלינו כמפלגת נישה. העם אמר את דברו והוא לא רוצה מפלגות גדולות. חוץ מהליכוד שעוד שומר על עצמו – העם רוצה דמויות שהוא מזדהה איתן".
בן ארי מחזירה אותנו אל נושא הפרדת הרשויות. "צריך לזכור שהראשון שהתפטר מהכנסת היה משה כחלון. אבי גבאי כשהיה בכולנו מראש לא היה חבר כנסת אלא שר מקצועי. בעיניי כל השרים וסגני השרים צריכים להתפטר מהכנסת ולתת לחבריה לעבוד".
היא גם לא חוסכת ביקורת. "הכנסת הזאת הייתה הרבה פעמים חותמת גומי של הממשלה ולא באמת פיקחה על עבודת הממשלה והשרים. מזל שהיו כל מיני מקומות שהצלחנו לטרפד והצלחנו למנוע. להגיד שהצלחנו במאה אחוזים? לא. להגיד שהכנסת מפקחת על עבודת הממשלה? אולי בשמונים אחוזים".
השכל: "היו ניסיונות של הרשות המבצעת לחוקק חקיקות מרחיקות לכת ששמנו להם בלמים. יצא לנו לעשות את זה בצורה הכי יעילה".
בכנסת הזאת גם הנחתם על השולחן את נושא כוחו של בית המשפט העליון אל מול הכנסת.
בן ארי: "אם מדברים על הפרדת רשויות, רוצים לחזק את כל הרשויות – גם את השופטת, גם את המבצעת וגם את המחוקקת. אתה לא רוצה להחליש אחת בזה שאתה מחזק אחרת".
השכל: "אני חושבת שלא מדובר בלחזק או להחליש, אלא בלהציב גבולות. הרי שלושת היסודות של הדמוקרטיה הם הרשויות. כל אחת מהן צריכה להיות עצמאית, אבל כל אחת צריכה גם מסגרת מסוימת שמוגדרת מראש. אנחנו מזהים כל הזמן חריגות. לא רק ברשות השופטת, אלא גם בממשלה. הכנסת, שהיא הרשות המחוקקת, בעלת כוח מצומצם אל מול שתי הרשויות האחרות. כשאתה עושה הפרדה מוחלטת, אתה תוחם אותן באופן כזה שיהיה ברור מאוד מה הגבולות של כל אחת. התפקיד של הממשלה או של בית המשפט הוא לא לחוקק".
בן ארי חולקת על הדברים. "היה לי פעם חוק שהבאתי לכנסת, ואז הייתה החלטה שיפוטית בנושא ולא קידמתי את החוק, כי ההחלטה השיפוטית הייתה טובה יותר. אני שמחה שכך היה".
השכל: "זה לא אמור להתנהל כך. הם לא אמורים לקחת את הכוח של המחוקק. הם חייבים להיות נפרדים לחלוטין ועצמאיים".
בן ארי: "אבל זה בלתי אפשרי וזה לא קורה. יש הרבה החלטות שבית המשפט מחליט והן שקולות כמו חקיקה. הן ברמה של חקיקה".
סמוטריץ': "בית המשפט בעיניי חורג מכל פרופורציה והוא צריך לחזור למקומו הטבעי ולתפקידו. אני לא נבהל מהוויכוחים שיש בין הרשויות. המודל הזה לא בנוי רק על חלוקת הכוח, אלא גם על מאבקי הכוח שמביאים את האיזון. אני כחבר כנסת צריך להיאבק להגדלת כוחה של הכנסת גם אל מול הממשלה, ולמשל העובדה שוועדת השרים לחקיקה שולטת בכנסת היא בעיניי מאוד בעייתית".
ח"כ השכל מביאה את השיחה לנקודה מעניינת: המצב הפנימי בכנסת. אחרי 70 שנה נראה שכל השלושה מסכימים שמשהו במחויבות של חלק מחברי הכנסת צריך להשתנות.
השכל: "זה לא סוד שחסרים חברי כנסת במליאה ובוועדות. הייתה לי הצעת חוק שמדברת על מניין מינימום למליאה ולוועדות. לומר: חברים, אם אין מניין אל תעבירו הצעות חוק ואל תקיימו דיונים".
בן ארי: "אבל בסוף מי שלא מגיעים הם חברי הקואליציה".
השכל: "אם נקבע שמי שלא מגיע ונשאר עד סוף המליאה לא יכול להעלות הצעות חוק, כל הכנסת תציג נוכחות מלאה ואף אחד לא ייעלם מפה. הרי זו העבודה שלנו. ברגע שיש מניין מינימום אז יש מחויבות גם לקואליציה להגיע לכל החקיקות".
סמוטריץ': "אנחנו תמיד טוענים כלפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו שהוא התקבל ברוב של שלושים ומשהו מול עשרים ומשהו, אבל גם אם היה גיוס לחוק, הוא היה עובר כי הקואליציה הייתה מביאה יותר קולות מהאופוזיציה. בסוף חוקים עוברים במספרים קטנים כי הרבה חוקים הם בהסכמה או על נושאים שאינם שנויים במחלוקת. בוועדות יש יותר בעיה, כי כשיש פחות עבודה של חברי כנסת נעשית פחות עבודה מקצועית. בסופו של דבר, המליאה משקפת תמונה רחבה. ביום שלישי מובאות בדרך כלל הצעות שהן תחת הסכמה של הקואליציה והאופוזיציה ואני לא רואה ערך בלשבת במליאה ולהרים ולהוריד את היד כשאין בי צורך אמיתי. בכל ההצבעות המשמעותיות אני נמצא, ואני לא סובל את כל המדדים הללו שמדרגים ח"כים לפי ההשתתפות בהצבעות".
השכל: "אבל אל תשכח שזו העבודה שלנו. בשביל זה שלחו אותנו לכאן".
סמוטריץ': "לא שלחו אותנו בשביל לעשות הצגות, שלחו אותנו כדי להשפיע".
בן ארי: "זה לא קשור. אם הנוכחות שלך נמוכה, הציבור צריך לדעת את זה".
סמוטריץ': "אני פה כדי להשפיע. אני גם יוצא החוצה כפרלמנטר ופוגש את הציבור בשטח. אני מתעסק המון בפניות ציבור שנאנק תחת עול הביורוקרטיה של המדינה. בעיניי זה מועיל הרבה יותר. כשיש חוק שיש בו צורך אמיתי באצבע שלי כדי שיאושר – אני נמצא. כשיש הצעת חוק שכולם מסכימים עליה, מה זה משנה אם היא תאושר ברוב של עשרים תומכים ואפס מתנגדים או שלושים? זה חסר משמעות. אני מעדיף לנצל כל דקה שלי כדי להשפיע ולקדם את האג'נדה שלי בתוך הכנסת ומחוצה לה".
בן ארי: "כן, אבל זו העבודה שלך. בימים שני, שלישי ורביעי אתה צריך להיות בכנסת. עובדים כאן בסך הכול שלושה ימים בשבוע. גם לי יש פניות ציבור וגם לי יש המון דברים ורצון להשפיע. בסוף אנשים רוצים ומצפים מאיתנו להיות כאן".
בואו לכנסת כדי לשנות
התחלנו את השיחה בתדמיתה של הכנסת, ולקראת סיום אנחנו מבקשים לשוחח על השאלה האם אישי ציבור משפיעים חוששים להיכנס לזירה הפוליטית הארצית – אחרי שהם רואים את ההתרחשויות במליאה ואת הביקורת הקשה שסופגים חברי הכנסת.
בן ארי: "אנשים טובים רוצים לבוא לכנסת ואנשים טובים עומדים בתור כדי להיכנס לכנסת, בכל המפלגות. בכל פגישה שלי עם חבר'ה צעירים אני אומרת שצריך לבוא לכנסת, שזה המקום למי שרוצה להיות שליח ציבור, לשנות ולהשפיע על עתיד המדינה. יש אנשים מעולים שמועמדים לכנסת הבאה ואחרים עוד יבואו. מי שמפחד, אין לו מה לעשות כאן. אין ספק שצריך כאן שריוֹן, לא להתבלבל וללכת קדימה עם האמת שלך גם אם לא תמיד לכולם נעים לשמוע את מה שיש לך לומר".
סמוטריץ': "להיות חבר כנסת דורש מאיתנו מידה רבה של הקרבה ומסירות נפש. היו בהחלט רגעים מביכים שבהם התביישתי שאני חבר בכנסת. הם היו מעטים אבל גם הם חלק מהמסירות נפש. יכולנו כולנו לשמור על חיים נקיים יותר, לחפש לנו עבודה אחרת, סביר להניח שעם פרנסה טובה יותר. זו עבודה קשה ותובענית, שלא תמיד שכרה בצידה. הרבה פעמים מכפישים – ואנחנו מקריבים כדי לשרת את מדינת ישראל".
השכל: "אני מסכימה עם המונח מסירות נפש. זה מקום שבו אתה מוותר על החיים האישיים שלך, ההיסטוריה שלך פתוחה בפני כולם, מסתכלים לך עד לדבר הכי קטן בצלחת, מה אתה עושה ולהיכן אתה הולך. זו הקרבה – גם של החיים האישיים, גם של היכולות שלך וגם ברמה האישית שצריך להצמיח עור של פיל כדי לא להיפגע מדברים קשים ואיומים שאנשים אומרים עליך. כשאתה הופך להיות פוליטיקאי יש אנשים שבאים כדי לתקוף אותך. זה מרחיק לא מעט אנשים טובים שהיו יכולים לבוא לכאן ולעשות דברים טובים למען המדינה. הם מתרחקים מזה כמו מאש כי הם לא מעוניינים להקריב את כל זה".
לסיום, איזה מסר הייתם רוצים להעביר לאזרחים?
סמוטריץ': "אני יכול להגיד לאזרחי ישראל: מדינת ישראל היא המקום הכי טוב לחיות בו. יש המון מה לשפר ומה לעבוד. אנחנו באים לכאן יום יום בשרוולים מופשלים ועובדים קשה מאוד כדי לתקן מה שצריך, אבל בסופו של דבר זו מדינה שטוב לחיות בה ולכן גם כיף לנסות לשפר אותה".
השכל: "אנחנו חיים במדינה הכי טובה בעולם, וזה מניסיון כמישהי שחיה בחו"ל וחלק ממשפחתי חי באירופה, בקנדה ובארצות הברית. אין על מדינת ישראל מהרבה מאוד בחינות. אנשים חושבים שאנחנו יושבים כאן רגל על רגל, אבל זה מגיע ממקום שהם פשוט לא מבינים מהי עבודה פרלמנטרית. אנחנו כמעט כולנו קמים בשש בבוקר ועסוקים כל היום בעשייה, מסיימים לעיתים בשעות הכי קטנות של הלילה. זו עבודה לא קלה והיא כרוכה במאבקים תמידיים. יש כאן ויכוחים קשים לעיתים בגלל פערים אידיאולוגיים תהומיים בינינו, אבל בדבר אחד אין לי ספק: שטובת המדינה בראש ואני אעשה הכול למען אזרחי ישראל ואלחם על הכול – וגם מי שמתווכח איתי עושה זאת. הקושי הכי גדול הוא להיות במאבק תמידי הגנתי על תפיסת העולם והאידיאולוגיה. הציבור לא רואה את התהליכים. הוא מצפה שהכול ייעשה באופן הכי מהיר ורוצה תוצאות מיידיות, אבל כל דבר שאנחנו עושים הוא תהליך שיכול להוביל למהפיכות".
ח"כ בן ארי בן ארי לוקחת את המסר שלה קדימה, לכנסת הבאה וגם לאלו שיבואו אחריה. "בסופו של דבר הדרך היא לשנות את צורת ההתנהלות בכנסת. הייתי רוצה שיבואו לכאן חברי כנסת מנוסים, שעשו דברים בחיים שלהם, שניהלו חברה או עמותה, שהיו חברי מועצה במוניציפלי. אני באתי לפה אחרי שניהלתי עשר שנים מרכזים לילדים בסיכון, ידעתי איך לנהל תקציב וגם הייתה לי אג'נדה ואידיאולוגיה ברורה. יש אנשים שמגיעים בלי שום שק של ערכים וזה דבר שהוא קריטי לחבר כנסת. אז המסר שלי הוא: בואו לכאן כדי לשנות, אל תבואו כדי 'להיות חבר כנסת'. מי שבא לכאן שיבוא לעשות את עבודת חבר הכנסת ולא רק להחזיק בתואר. כך בסוף משנים את המדינה".