בתקופה שבה יאיר נתניהו מסרב לרדת מהכותרות, הביוגרפיה 'הסיפור שלי' של מישל אובמה (הוצאת ידיעות) מספקת חרך הצצה לעולמם של מי שמגיעים לפסגה ומנסים לקיים בה חיי שגרה.
בני הזוג אובמה הביאו איתם אל הבית הלבן שתי ילדות קטנות שרצו לקפוץ ליום הולדת אצל חברה, לצאת לפיצה עם הכיתה או להזמין ילדים הביתה. הן כמובן לא יכלו לזוז בלי מאבטחים והיצמדות ללו"ז מדוקדק, מה שלא בדיוק מאפיין ילדות רגילה ומשוחררת. אובמה עצמה נאלצה לתכנן את המלתחה שלה ולברור את הביקורים ואפילו את הבעות הפנים לפי היועצים של בעלה. כהונתו כנשיא ארצות הברית החלה כשארצו הייתה במשבר כלכלי עמוק, והיא לא הייתה יכולה להיות עולצת מדי או משוחררת מדי.
לפני שלוקחים ליד את הספר של אובמה צריך להשתחרר מהדעות על בעלה ועל מעשיו, או מחדליו, בתקופת כהונתו. רק כך אפשר להפיק את מלוא ההנאה מהספר ומנקודות המבט המעניינות שהוא מעלה. הספר כתוב בשטף ובעניין, ועל אף הירידה המייגעת לפרטי פרטים הכותבת בהחלט מציירת תמונה ברורה של משפחת פועלים מהסאות'-סייד של שיקגו, משפחה חמה עם מסורת ותודעה, הורים אוהבים שמצמיחים אותה ואת אחיה לשאוף ולהגיע להישגים בעבודה קשה ובלי להתעצל, ושכונה שחורה שמי שמצליח עובר ממנה וממשיך הלאה.
כל החלק הראשון, כולל לימודיה בקולג' ובאוניברסיטה והשתלבותה בפירמת עורכי דין יוקרתית, מטמיע בקורא את המסר הראשון ואולי המרכזי שאובמה רוצה שהקורא יקלוט: השחורים הם מסכנים, מודרים, מופלים ומקופחים. נכון שאובמה הגיעה ממשפחה של מעמד הפועלים, אך האם רק האפרו-אמריקאים היו במעמד כזה? האם רק ההורים שלה היו קשי יום? האם זה בגלל צבע עורם? האם בית הספר שבו למדה היה בינוני ומטה רק בגלל השכונה שבה גדלה? הקורא הממוצע יכול לחשוב שכן. אין להתכחש, יש להניח שלאובמה היה עוד שק לסחוב בשל צבע עורה, אבל מה היה גודלו האמיתי - את זה קשה לדעת.
דברים רבים, רבים מדי, מנותחים בספר מהזווית הזאת. כשהייתה שותפה בקמפיין הבחירות של בעלה, למשל, ונוצרה לה תדמית של כעסנית ורגזנית, היא לא חשבה שזה אולי בגלל שהיא עשתה טעות, אלא שייכה את הביקורת לצבע עורה. הדבקת טענות על אפליה בכל מקום, גם אם אין לכך בסיס אמיתי, גורמת להסתרת המקומות האמיתיים שבהם מתרחשת אפליה, ובסופו של דבר לא מאפשרת לתקן.
אובמה נדרשה לעשות שינוי של 180 מעלות במה ובמי שהיא. מאשת קריירה מצליחה היא הפכה לאם שבעלה הוא לא איש לחלוק איתו את העשייה בבית. ההתלבטויות בין קריירה ומשפחה שכל אישה בעולם המודרני מכירה לא פסחו גם עליה, וכמו כל אחת היא מצאה את המחירים והפשרות שלה. כשמישל אובמה נישאה לבעלה המוכשר ברק, היא ידעה שיש לו שאיפות רחוקות שמבקשות לתקן עולם, אבל לא הסכימה בקלות שילך על קריירה פוליטית. בטח לא שירוץ לנשיאות. בהתחלה הוא היה חבר בסנאט של מדינת אילינוי, ואחר כך חבר בסנאט של ארצות הברית, ורק אחר כך נשיא. עם כל עליית מדרגה כזאת היא הלכה והפכה לאשתו של. הישגיה, היכולות שלה והאופי שלה לא עניינו אף אחד. היא הייתה צריכה להיות יפה במידה, מארחת במידה טובה מספיק, וכמובן לא להתערב בסוגיות פוליטיות. נכון, אזרחי ארצות הברית בחרו בבעלה ולא בה. אולם נדמה שהתפקידים של הגברת הראשונה של ארצות הברית צריכים אוורור וריענון.