זכות הציבור לגעת

כל העולם מחטט לנו בטלפונים, אז מה אכפת לנו שגם כמה עיתונאים עושים את זה פה ושם וכל הזמן

דביר שרייבר , י"ח בשבט תשע"ט | עודכן: 12:02

אילוסטרציה
אילוסטרציה
צילום: ISTOCK

עדי סקופיאנסקי ישב באוטובוס וקרא ברפרוף את הודעות הווטסאפ מהטלפון, כשלפתע שם לב לכך שהבחור שיושב לידו נועץ בו מבט בלתי נעים בעליל, לכאורה.

"מה נראה לך שאתה עושה?", שאל בזעם הבחור.

"קורא הודעות מהטלפון", אמר סקופיאנסקי, "אל תפריע".

"אדוני", התקומם הבחור, "אתה קורא הודעות מהטלפון שלי!"

"נו?", שאל סקופיאנסקי.

"זאת חדירה לפרטיות!"

"מצחיק אחד", גיחך סקופיאנסקי, "אתה יושב באוטובוס ומצפה לפרטיות?"

"כן", אמר ההוא, "אני מצפה שלא תקרא דברים שלא מיועדים לעיניך".

"מצטער", הניד סקופיאנסקי בראשו, "זכות הציבור לדעת".

"מה פתאום?!"

"תראה", הסביר סקופיאנסקי, "אילו היית מתנהג כמו הבחורה מהספסל האחורי שכבר עשרים דקות מספרת לחברה שלה ולכולם על הדייט האחרון שלה, אז הכול היה בסדר. אבל אתה סוציומט, אתה לא משתף אחרים".

"סליחה באמת שאני לא מעוניין שכל האוטובוס יידע מה אני כותב לאשתי".

"ביקשתי לשתף את האוטובוס? ביקשתי לשתף אותי".

"ומה אתה תעשה עם המידע הזה?"

"אשתף את כל השאר. זכות הציבור לדעת".

"די, זה כבר עובר כל גבול! אתה מתפרץ למרחב הפרטי שלי!"

"אה, אבל כשהחדשות מתפרצות לך לטלפון זה לא מפריע לך, הא? כשכל דקה דוחפים לך פוש שהסורים ירו על החרמון ובני גנץ הוציא סרטון והפועל בדרבי יצאה מהארון ובראד פיט יוצא עם שרליז ת'רון זה בסדר מבחינתך, נכון? כל העולם מרגל אחרי הטלפון שלך – רוסיה, סין, גוגל, הדס שטייף – ומה שמפריע לך זה שאני יושב באוטובוס וקורא את ההתכתבות שלך עם אשתך?!"

הבחור עם הטלפון מצמץ כמה שניות בחוסר הבנה. "מה אתה רוצה?" הוא גמגם בפחד.

"סקופ", אמר סקופיאנסקי.

"אתה עיתונאי?"

"כלב השמירה של הדמוקרטיה!" זקף סקופיאנסקי את חזהו בגאווה.

"כלב בן כלב", לחש הבחור.

"דווקא אבא שלי לא עיתונאי", ציין סקופיאנסקי, "כרגע אני כותב פה במקומון של העיר, בגלל זה אני עדיין נוסע באוטובוסים, אבל חכה. כל כלי התקשורת הגדולים ירצו אותי אחרי שאחשוף את השחיתות הגדולה שמסתתרת בטלפון שלך".

"איזו שחיתות?" נבהל הבחור.

סקופיאנסקי התמתח ולקלק את שפתיו. "ראיתי מה אשתך כתבה לך", הוא נעץ בו מבט חודר, "עדיין לא פתחת את הסתימה בכיור".

האיש קפא במקומו.

"וזאת רק ההתחלה", פרש העיתונאי את כל התרחישים, העדויות, הפרשנויות וההסתברויות, "בגלל שלא פתחת את הסתימה אשתך תיאלץ להזמין אינסטלטור שייקח 450 שקל ולא ייתן קבלה, ואז אני אחשוף את העבודה שהוא עשה ללא תשלום בשביל אשת ראש הממשלה".

"מי אמר לך שהוא עשה עבודות אינסטלציה בבית ראש הממשלה?"

"הוא יודה. אחרת אני אסבך אותו עם רשות המיסים".

"ואם זה לא נכון?"

"אין לא נכון. יש אמת לשעתה".

"אבל אתה משיג את המידע הזה בדרך לא חוקית!"

"אין לא חוקית. יש זכות הציבור לדעת".

"תגיד", אמר בעל הטלפון, "למה שלא תלך בדרך הבטוחה, נגיד... תעמוד ברחוב, תחכה שפתאום יעבור היועץ המשפטי לממשלה ואז תראיין אותו באופן ספונטני?"

"אני לא מספיק בכיר כדי לתאם עם היועמ"ש פגישה מקרית ברחוב", אמר סקופיאנסקי בצער, "אבל אני אהיה אחרי שאפרסם את מזימת האינסטלציה הגדולה".

"מה זה, לאן אתה הולך?"

"הגענו לתחנה שלי. אני צריך לרדת".

"תחזיר לי את הטלפון!"

"מה קרה לך, עוד לא גמרתי לקרוא".

"בואנ'ה, אתה גנב! אני אתקשר למשטרה!"

"איך תתקשר? אין לך טלפון", אמר סקופיאנסקי וירד מהאוטובוס בנחת. הוא עוד הספיק לראות את הבחור חמום המוח צועק ומשתולל שגנבו לו ושיקרו לו, אבל ככה זה עם הציבור, הוא לא מוכן להקריב מעצמו למען זכות הציבור לדעת. עכשיו הוא גם בטח ילך למשטרה ויתלונן שפרצו לו לטלפון, אבל אין מה לדאוג. המשטרה תסגור את התיק מחוסר עניין לציבור.

אדום עולב

הפועל תל אביב סירבה לקיים טקס לציון יום השואה הבינלאומי לפני המשחק מול מכבי השבוע. כל משחקי ליגת העל בכדורסל נפתחו בטקס בהשתתפות ניצולי שואה, ורק הנהלת הפועל הודיעה שזה לא שהם לא מכבדים את זכר השואה, הם פשוט לא מקיימים טקסים לפני דרבי. וגם מכירים את הקהל הנפלא שלהם ואת שירו המרגש "שתהיה שואה למכבי". וזה לא שהקהל של הפועל לא מכבד את זכר השואה – הוא פשוט לא מכבד את מכבי. ואת זכר השואה. ואת עצמו. ואת כולנו. אבל היי, העיקר שהם ניצחו בדרבי. כל השאר שיישרפו.

כיכר השוק ריקה

כבר מזמן נמאס לי מהמנהג הישראלי המחליא לעקוף כל רכב ברגע שהוא עוצר. לא משנה למה עצרת, תוך שנייה וחצי המכוניות מאחוריך יפצחו בדהרה ויעקפו אותך מימינך ומשמאלך ומעליך ומאחוריך. ואם בדיוק ילד חוצה את הכביש? זו לא בעיה שלהם, זאת אשמתך שעצרת.

אז לפני כמה ימים אני עוצר לפני כיכר סואנת ותוך שלוש שניות מתחילים צפצופים עצבניים מאחור. אני יודע, הייתי צריך לתת גז ולהתפרץ לכיכר ושימות העולם, אבל אני דווקא בעד שהעולם יחיה. כך שישבתי עם הרגל על הבלם וחיכיתי בסבלנות שהכיכר תתפנה, כשפתאום אני קולט במראה נהגת יוצאת מהרכב שמאחור, ניגשת אליי בעצבים עולים על גדותיהם ומסמנת לי לפתוח את החלון. "סע כבר!", היא צרחה תוך נפנופי ידיים שרק ישראלים מבינים, "אתה לא רואה שאתה תוקע את התנועה?!?!"

מתחתית כיסא הנהג הבטתי אל מרום גובהה של הוד מעלתה הצעירה. בתנאים אחרים היא הייתה יכולה להיות הבת שלי, אילו, נגיד, הייתי מתחתן בגיל 17. מזל שלא התחתנתי כל כך מוקדם.

"לא לימדו אותך שבכיכר צריך לתת זכות קדימה?" שאלתי את הישראלית היפה.

"אתה לא רואה שהכיכר ריק?!", היא צווחה, עשתה תנועה מרגשת עם היד וחזרה למכונית שלה. בינתיים הכיכר באמת התפנתה (כל הנהגים נבהלו מהצעקות שלה) ואני התחלתי לנסוע עם המחשבות הרגילות על זה שהייתי צריך להעמיד אותה במקומה ולתת לה מנה אחת אפיים. הייתי צריך לצאת מהרכב, לעמוד מולה ולהגיד לה בפנים שהיא עברה כל גבול וככה לא מתנהגים: אומרים כיכר ריקה, לא ריק.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com