הדיון המעניין היחיד שמתקיים במסגרת מערכת הבחירות הזאת, שעד עתה מאכזבת מאוד, הוא השיח הכלכלי שמתקיים בשוליים.
בפריים טיים ממשיך הוויכוח על ביבי ומנדלבליט, אבל בקבוצות פייסבוק כלכליות, בימי עיון ובמפגשים סגורים מתקיים דיון מרתק על חלוקת המשאבים במדינה ועל מידת ההתערבות הנחוצה בפעילות השוק. השיח הזה מרתק מאוד, ראשית כי משתתפיו הם בעלי רמת משכל מעל הממוצע, הנימוקים שנזרקים לחלל האוויר מנומקים בדרך כלל, ובעיקר כי נושא הדיון הוא אמיתי מאוד ובעל השפעה משמעותית על חיינו. אין מה לזלזל בשיח על הקמח, כי בלעדיו, כידוע, אין תורה ואין ביטחון ואין זהות יהודית ואין תרבות ואין כלום.
את העוסקים בסוגיית הקמח אפשר לחלק בחלוקה גסה לשניים. מחד, הליברלים. קרנם עולה בליכוד ובישראל בכלל, והם דורשים בפשטות מהמדינה: לא מדובשך ולא מעוקצך. אל תיטלי מאיתנו מיסים ואל תעניקי לנו זכויות. תני לנו להחליט במה אנחנו מעוניינים ובמה לא. החלשים? החברה תעזור להם באופן וולונטרי, והיא תעשה זאת טוב יותר מהמדינה.
מהצד השני ממוקמים אלו שדורשים תוספת תקציב למערכת הבריאות ולפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, סבסוד מוגבר לתחבורה הציבורית, העלאת שכר המינימום ודרישות נוספות. אל תתבלבלו, אין הכוונה לגורמים הפוליטיים המכונים בשם הסתמי "חברתיים". האחרונים מבקשים יותר במקום אחד, בלי להצביע על המקומות שבהם נדרש פחות. אבל החברתיים באמת מצביעים גם מצביעים. הם מדברים על שימוש הוגן יותר בתקציב, על חלוקה מחדש של קרקעות ששייכות לקיבוצים לטובת הערים בפריפריה, ועל הצעות נוספות שלדבריהם יאפשרו למדינה לעמוד בדרישותיהם.
לכאורה, הקולות הללו עומדים משני צידי המתרס. מי שמבקש תוספת תקציב למערכת הבריאות אוחז בעמדה הפוכה ממי שדורש הפחתה בהתערבות המדינה בחיינו. ברשת ובשטח, הקולות הללו אכן מתווכים ללא הרף זה עם זה. חבל, כי לאמיתו של דבר אפשר לאחוז בשתי העמדות יחד. אדם יכול לסבור שמן הראוי היה להפחית מיסים ולהפחית בסיוע הממשלתי, אבל בה בעת לטעון שבמצב הנוכחי, שבו המדינה כן נוטלת מאיתנו מיסים, ראוי להשתמש בהכנסות בצורה מושכלת יותר. אדם יכול לטעון שתחום התרבות צריך להיות מופרד מהמדינה לחלוטין, אבל אם היא כבר מתערבת, שהתערבותה תהיה שוויונית. אין ספק שאם כבר נלקחים מאיתנו מיסים, עדיף להשתמש בהם למיטות בבתי חולים ולא למיזמים פורחים באוויר שחשיבותם פחותה בהרבה. התעמקות בסוגיות כלכליות היא מצרך נדיר בארצנו. מי שרואים חשיבות בשאלות כלכליות משתייכים לאותו מחנה, גם אם התשובות שלהם שונות. אולי ביחד הם יוכלו ליצור איזשהו שינוי.
קפיטליסטים, תהיו כנים
ועוד נקודה במסגרת השיח הכלכלי. הקפיטליסטים החדשים (והם חדשים לא מכיוון שעמדותיהם חדשות, אלא מכיוון שההתעוררות הישראלית בעניין מחודשת) מרבים להשתמש במשפטים נחרצים. הם טוענים: אין למדינה שום זכות לקחת ממני כסף כדי לדאוג למישהו אחר. הם מנופפים בזכות הקניין, בזים לטיעונים של חמלה ומוסר ומבקשים לשדר תחכום לא פופוליסטי. איפה הבעיה? שהם משקרים.
הרי אותם קפיטליסטים משקיעים שעות כדי להוכיח שבמדינה קפיטליסטית יותר כלל החברה מתחזקת. לצד הזלזול שלהם בטיעוני החמלה, הם מתעקשים עד אימה להראות שגם אם מבקשים לחמול על כלל החברה, השיטה הקפיטליסטית היא המענה הטוב ביותר לכך. ממה נפשך - אם למדינה אין זכות ליטול ממך כסף בשביל אדם אחר, אין לה זכות לעשות זאת גם אם אכן אי הנטילה תפגע באחרים. לכאורה, גם לו היה מוכח שמדינה סוציאלית טובה יותר לאזרחיה, עדיין הטיעון הבסיסי שלכם בדבר זכות הקניין תקף. אז מדוע כל כך חשוב לכם להוכיח שההפך הוא הנכון?
סופרים, תאמלקו
אתגר קרת זכה השבוע בפרס ספיר. קרת הוא אחד מגאוני הסיפור הקצר בישראל, ז'אנר שאיננו נפוץ כל כך. אפילו מרבית ספרי הביכורים בישראל הם רומנים, לעיתים עבים, עבים מדי. רועי חסן, שבעצמו פרסם לאחרונה ספר מצליח של סיפורים קצרים, תהה באוזניי כיצד זאת שהסיפור הקצר, שאמור היה לדבר אל אוכלוסייה גדולה יותר מאוכלוסיית קוראי הסיפורים הארוכים, נפוץ פחות מאותם ספרים עבי כרס.
האמת, הוא צודק. קשה להבין זאת. לא כולנו מסוגלים לקרוא עלילות ארוכות ונפתלות, אבל סיפור קצר עם מסר חד ומילים ברורות הוא זריקת השראה משובחת במיוחד. גם לא כל הסופרים בישראל מסוגלים באמת לכתוב סיפורים ארוכים, וחלק גדול מן הכותרים שיוצאים לאור באמת לא טובים מספיק. אנשים, תעברו לכתוב קצר ותעברו לקרוא קצר.
לתגובות: mmgruzman@gmail.com