דורון אלמוג ובנו ערן
דורון אלמוג ובנו ערןצילום: המשפחה

בני האהוב ערן,

12 שנים אתה לא איתנו ובכל זאת אתה בכל מקום. הכח המניע אותי מבפנים. אמת המדידה הסמויה שלי בכל דבר ועניין. המורה הגדול של חיי.

השבוע יצאנו לברלין לעוד ארוע התרמה להמשך פיתוח הכפר שבנינו עבורך. ברלין שהייתה בירת הרוע בעולם. ברלין שהפכה לשופר תורת גזע נוראה. המקום שבו נולד סבא שמוליק שכל כך אהב אותך. העיר שממנה סבתא רבא שלך, פרידה דידי וסבא רבא יעקב, נלקחו לאושוויץ.

ואנחנו באים אתך לעיר הזאת ילדי האהוב. אני נושא דברים בפני 300 איש במלון קראון פלזה. מספר עליך. איך גדלנו אותך. על התקווה שתמשיך את שמו של ערן אחי שלא שב מהמלחמה. על החלום ההורי שהתנפץ. על השבילים הנסתרים בהם הולכת אותי יד ביד בלי לומר מילה אחת. בלי לומר אבא. בלי קשר עין. המסע לגילוי הצדדים האפלים של החברה הישראלית.

מעבר למסך הבושה והדעות הקדומות. ואני שטסתי אלפי קילומטרים בשם מדינת ישראל להציל יהודים מתוך ערבות הדדית, מוצא את עצמי פוסע עם אמך, יד ביד, במקומות אפלים ומצחינים, במרחק שנות אור מהמקום המתיימר לקרוא לעצמו – חברת מופת. ואתה אוחז בי חזק חזק מבפנים וקורע אותי מהמקום המטופש בו הייתי.

מפרק אותי ומטלטל אותי כמו שאיש לא עשה. נותן לי להבין בדרכך המגושמת שמסך הבושה הוא מסך הברזל, המסתיר מאחוריו את הצדדים האפלים ביותר של האנושות. כי מי יכול לקחת נסיך כמוך, חף מכל חטא ועוולה, אדם ללא כח ואגו ולשים אותו במקום גרוע יותר מבית כלא. אתה שמלידה קיבלת גוף שבור. שמלכתחילה כל הווייתך אומרת טוב לב וחולשה. שכל מעשיך כאן הם חידה ומבחן לאנשים כמוני. אתה שקיבלת מלידה שני מאסרי עולם, גוף שבור ומוסד עלוב, למעשה נידונת גם למאסר עולם שלישי. לחיות מעבר לחומות העבות של אתוס מגש הכסף.

אתה בני האהוב שמעמת אותי עם הורי, עם דור מגש הכסף, אלו שנתנו לנו את המדינה בדמם, עם הורי שהעניקו לי חינוך לחירוף נפש למען המדינה היהודית היחידה בעולם, כאילו הייתה האוצר הנכסף של חייהם ומותם. עם הורי, דור מגש הכסף שחשב שילדים מפגרים כמוך, צריכים להיות סגורים במוסדות. שאין בך ובחבריך כל תועלת וגאווה. שמוטב והנוצרים בחו"ל יטפלו בילדים כמוך. אתה, שחבריהם של הורי הגדירו אותך בלחש בלחש, בלי שאף אחד ישמע – "הצרה של המשפחה".

הורי וחבריהם שבנו סביב מגש הכסף מסך ברזל נורא של בושה, כדי לבודד אותך ואת חבריך מהאתוס של הישראלי החדש של הצבר הנועז והגיבור. מסך ברזל שהגדיר את גבולות הערבות ההדדית ואהבת האדם רק לבריאים, החזקים, האמיצים והיפים שיודעים להפגין פטריוטיות.

עד שהגעת לאוויר העולם בני האהוב, חשבתי כמוהם. כמה מטומטם וכמה אטום הייתי.

אחרי אירוע ההתרמה בקראון פלזה ברלין, אני הולך לשחות בברכת המלון. נזכר איך שחינו ביחד, איך רציתי ללמד אותך לשחות. לשחות כמוני, בתנועות חתירה מסוגננות ומדוייקות. תנועות חזקות שקורעות את המים כמו טורפדו. ואתה, שוחה לידי בשחיית כלב. מדשדש לאט קדימה. כיום אני מבין שאתה הוא זה שלימד אותי לשחות בביבים האפלים ביותר של האנושות. אתה הוא זה שלימד אותי מה פירוש – אל תדון אדם עד שתגיע למקומו. כי הרי באמת מי שנתון אחרי חומות הברזל העבות של מגש הכסף, נמצא במקום שאי אפשר להגיע אליו. ואם אי אפשר להגיע אז אי אפשר לשפוט ומכאן ועד לאובדן צלם אנוש, המרחק קצר.

כמה יהיר ומתנשא הייתי בני היקר. תודה שחינכת אותי בני האהוב. תודה שאתה צועד איתי לכל מקום בני האהוב. צועד איתי ושומרר עלי מכל משמר שלא אתפתה למקסמי היבריס יהירות ואגו. היום אני יודע שקיומו של הגזע האנושי כולו מותנה ביכולת שלנו להעניק אהבה לאנשים כמוך. לשים אותך במרכז ההוויה שלנו. כי רק העשייה עבורך היא אותו החסד שיכול להציל אותנו מחטא הגאווה. כי עולם חסד ייבנה. תודה בני האהוב ערן