התנהלות שהייתה צריכה לעורר סערה ציבורית. הפגנה נגד השב"כ
התנהלות שהייתה צריכה לעורר סערה ציבורית. הפגנה נגד השב"כצילום: פלאש 90

הסיפור הנוראי שעלה השבוע לכותרות בעקבות הסרט התיעודי 'נשואות לשב"כ' ששודר ברצועת התחקירים 'זמן אמת' בכאן 11, הוא למעשה לא סיפור חדש.

בשביל מי שלא ראה (ואני בהחלט ממליץ לראות, פנו לכם 51 דקות וצפו בזה ביוטיוב) הסרט מספר את סיפורה של ריקי, שבראשית שנות ה-80 התחתנה עם בחור צעיר ומקסים, ואחרי כמה שנים גילתה שהיא נשואה לסוכן שב"כ שהושתל בקריית ארבע.

הסרט מתאר את עולם הכחש והתרמית שהביא אותה, נערה אידיאליסטית צעירה וכנראה גם קצת מבולבלת ואובדת דרך, לחתונה עם הבחור הקצת זר בהתחלה לעולמה של קריית ארבע. הסרט עובר עם ריקי את שלבי ההתרחשות, עד לרגע שבו היא מגלה שהיא נשואה לסוכן שב"כ, ואת החיים הקשים שהיא חווה לפני הגילוי וגם לאחריו. עולם של שקר שלא נגמר גם אחרי שהיא כביכול מרחיקה את בעלה דאז מהשב"כ. בהמשך מגולל הסרט את סיפור התנערותו המקוממת של השב"כ מאחריות לנזק העצום שגרם כל הסיפור הזה לריקי ולילדיה, גם לפני הגירושין וגם לאחריהם, התנערות שהביאה את ריקי להגיש נגד השב"כ תביעה, שככל הנראה הסתיימה בפשרה שאת פרטיה אסור לחשוף.

הסרט נסוב כולו סביב סיפורה האישי של ריקי (ומילה טובה צריכה להיאמר גם לתאגיד 'כאן' שהחליט לשדר אותו), למרות שעולה ממנו בבירור שלא מדובר בסיפורה של אישה אחת אלא בתופעה. כמה תופעה? זה לא ברור משום שנשים אחרות שריקי מצליחה ליצור איתן קשר לא מוכנות כמוה להיחשף ולצאת במאבק גלוי. אולי בגלל הבושה, אולי בגלל שכמו שאומרת לה אחת הנשים הללו בשיחת טלפון שמתועדת בסרט, היא כבר שיקמה את חייה ולא מוכנה לפתוח את הפצעים שכנראה כבר החלו להגליד.

כאמור, לא מדובר בסיפור חדש. הראשון שעסק בו, אף שבאופן מאוד ראשוני, היה איש התקשורת ושדרן ערוץ 7 דאז אדיר זיק ז"ל, שלפני קרוב לעשרים שנה העלה לראשונה את הנושא לסדר היום, בין היתר בכתבה שפרסם בעיתון 'הצופה'. המקרה שעליו כתב זיק היה המקרה של ח', שנישאה לפעיל הימין הקיצוני אבישי רביב ורק לאחר רצח רבין גילתה שלאורך כל השנים הללו הייתה נשואה לסוכן שב"כ. המקרה של ח' הסתיים (כמו במקרה של ריקי וכמו במקרים דומים נוספים) בגירושין מכוערים מאוד. למרבה הצער הצלחתו של זיק ליצור לנושא תהודה ציבורית מעבר לגבולות המגזר הייתה חלקית מאוד באותם הימים, כמעט אפסית. אולי בגלל שזיכרון רצח רבין היה עדיין טרי.

לפני כחמש שנים פורסמה בעיתון 'מקור ראשון' גם כן כתבה גדולה בנושא, שעסקה בתופעה בכללותה, אך הביאה בהרחבה את סיפורה של ריקי, שגם אז הייתה היחידה שהסכימה להתראיין בשמה האמיתי ולהיחשף בפנים גלויות. כתבתם של יפעת ארליך ואלקנה שור הייתה יסודית מאוד, וכללה שורה ארוכה של סיפורים מסוג זה שכללו וריאציות שונות, אך גם היא למרבה הצער לא עוררה את הסערה הציבורית שצריכה הייתה להתעורר.

מה שייחודי לסרט שפורסם השבוע הוא דווקא לא בסיפורן של הנשים, זה כבר סופר בעבר כאמור. מה שייחודי הוא הצגת הצד של השב"כ על ידי כמה בכירים לשעבר בארגון ובראשם ראש השב"כ לשעבר יעקב פרי. והצד הזה מטריד, מטריד מאוד אפילו. כמעט בלתי אפשרי להבין את הזחיחות הגמורה וההתנערות המוחלטת מאחריות לסבלן של אותן נשים, אלא אם כן מבינים שמישהו שם בשב"כ איבד לגמרי את חוש הכיוון ואת ההבחנה הפשוטה בין אויב לאוהב.

פעילות השב"כ בקרב אוכלוסיות פרובלמטיות ביו"ש היא ככל הנראה, לפחות לכאורה, הכרח בל יגונה. יש סוג של פשיעה לאומנית שאי אפשר למגר בלי שימוש בשיטות שכאלו. אבל גם כאשר השב"כ פועל במקומות הללו, אסור לו אפילו לרגע אחד להתבלבל בין אויבים ואוכלוסיות אויב ובין מי שאיננו אויב. כשארגון כמו השב"כ פועל בתוך אוכלוסיית אויב, זה כמו שצה"ל פועל בתוך אוכלוסיית אויב. המטרה היא כמובן למעט בפגיעה בחפים מפשע, אבל אם אין מנוס אז אין מנוס. מי שצריך לדאוג לאותם חפים מפשע שנפגעים זה לא אנחנו אלא האויב.

מנגד, כאשר השב"כ פועל בתוך אוכלוסייה שהיא לא אויב אלא עצמנו ובשרנו, שני דברים חייבים להיות שונים. קודם כול המאמץ למנוע פגיעה בחפים מפשע חייב להיות כפול ומכופל, ומעבר לזה כאשר נוצרת פגיעה כזאת, אולי באופן בלתי נמנע, השב"כ (כלומר המדינה) חייב לקחת אחריות ולטפל בפגיעה הזאת מיוזמתו, באופן מלא, בלי לאלץ את הנפגעות במקרה הזה לגרור אותו בשביל זה לבית משפט.

הזחיחות של אנשי השב"כ וראשי הארגון כלפי הנזק הסביבתי הזה היא המקוממת, לא עצם העובדה שקיים נזק כזה. אחת הטענות שעלו בסרט מטעם אנשי השב"כ הייתה שאיש בשב"כ איננו מורה לסוכן להתחתן. מלבד העובדה שלא ברור שהטענה הזאת באמת נכונה, ובסרט עולות בהחלט תהיות בעניין, זה גם לא באמת משנה. אם בני משפחתו של סוכן שב"כ נפגעים מהפעלתו, השב"כ חייב לקחת אחריות. לא מדובר באויבים ולא בפושעים, אלא בבני אדם תמימים שנקלעו לסיטואציה נוראית ועמדת השב"כ כלפיהם, הרשמית והפרקטית, היא פשוט פשע, אין מילה אחרת לתאר אותה.

מנותקים

אנחנו לא יודעים מי ביצע את המעשה הנורא של הפריצה לבית הכנסת בקריית יובל וחילול ספרי התורה במקום. החקירה מתנהלת ויש לקוות שהאשמים ייתפסו, אבל עד שזה יקרה אין שום טעם ליפול לפח הקלישאתי של סימון אשמים לפני שהעובדות ברורות. זה לא מועיל בשום צורה, ומנגד הנזק מסימון אשמים בלי בסיס עובדתי הוא בוודאי גדול מאוד. אפילו ניסיון לדבר על האקלים החברתי שבו מתרחשים מעשים כאלה הוא ריק מתוכן, כל עוד מחללי בית הכנסת וספרי התורה לא נתפסו.

אנחנו כן יכולים, ואולי חייבים, להעלות את השאלה מדוע האירוע לא גרם לזעזוע בחברה הישראלית כולה, והכאב והצער נותרו נחלתם של חלקים מאוד מסוימים. סיפור של דתיים וחרדים, וגם זה רק באופן חלקי. והתשובה לשאלה הזאת נעוצה בניתוק. היא נעוצה בכך שעולמה של המסורת היהודית לא חי בליבה של החברה הישראלית בשגרה, ולכן חילול קודשי ישראל פשוט לא מעורר שום תנודה בנפש. אנחנו אולי יודעים שזה נורא, אבל אנחנו בטח לא מרגישים שזה נורא.

מרבים לדבר במחוזותינו בשנים האחרונות על "הדתה". מין גל עכור של רגשות ופרקטיקות דתיות שמאיים לשטוף את החברה הישראלית מכל עבר, מצה"ל, ממערכת החינוך, מעולם התרבות ומאיפה לא. האמת היא שההדתה היא היסטריה מומצאת, ובאמת לא חשוב כרגע מה האינטרסים שעומדים מאחורי ההמצאה הזאת. המציאות בשטח היא של ניתוק הולך וגובר מהמורשת היהודית. ניתוק מידע, ניתוק מהפרקטיקה היהודית שמגיע עד למקומות מביכים ממש, ושני אלו שמתגלגלים ממילא לניתוק תודעתי ורגשי. מה שפעם זרם עם חלב האם, כבר לא זורם שם. החיבור הזה הוא לא עניין של אמונה וגם לא של דת והחזרה בתשובה. הוא עניין של תרבות ובעיקר עניין של זהות, והוא אולי המשימה החשובה ביותר של החברה הישראלית בדור הנוכחי.

***הפינה הכלכלית***

סל בלתי משקף

מדד המחירים לצרכן הוא הנתון שאמור לכאורה לשקף את השינויים ביוקר המחיה, אבל איך בעצם מחשבים אותו? פרסום מאוד מעניין של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מהשבוע האחרון מעניק לנו הזדמנות להעמיק מעט בסוגיה הזאת. אז מה זה בעצם המדד, ולמה הוא משקף באופן די בעייתי את מצבנו?

מדד המחירים לצרכן עוקב אחרי השינוי ברמת המחיר של סל ההוצאות של משפחה ישראלית ממוצעת. הבחינה הזאת נעשית מטבע הדברים באופן דו שלבי. תחילה נבדק המחיר הממוצע של כל אחד מהרכיבים במדד באופן נפרד, ומחושב השינוי בו לעומת החודש הקודם. למשל, מה המחיר הממוצע של הירקות לעומת החודש הקודם, מה המחיר הממוצע של חבילות תקשורת (אינטרנט, סלולרי ועוד) לעומת החודש הקודם, מה מחיר הדיור (בהקשר הזה נבחנים דווקא מחירי השכירות) הממוצע לעומת החודש הקודם, ועוד ועוד.

בשלב השני, צריך להפוך את שלל הנתונים המתקבלים לנתון אחד, וכאן מגיע החלק המעניין. איך משקללים כל אחד מהנתונים לתוך המדד הכללי? התשובה נעוצה במה שמכנים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה "משקלות המדד". מה שזה אומר בעברית הוא שבלמ"ס עורכים במקביל לשלל הסקרים שלהם גם סקר צריכה שבודק מה אנחנו, הישראלים, קונים. מדיור ועד שרוך נעל. ובהתאם לסקר הזה מחליטים מה המשקל של כל סעיף בסל הצריכה הממוצע של משפחה ישראלית. בלמ"ס מספרים שמשקלות המדד מתעדכנים מדי שנתיים, זאת בהתאם לתקנות של ארגון העבודה הבינלאומי לעריכת מדד המחירים לצרכן, אשר ממליצות לעדכן את סל המדד לעיתים תכופות, כדי להקטין הטיות אפשריות במדד הנובעות משינויים בדפוסי הצריכה של האוכלוסייה.

משקלות המדד החדשים מחושבים על סמך נתוני סקר הוצאות משק הבית לשנים 2017-2016, שנערך בקרב מדגם מייצג של 9,000 משקי בית במדינת ישראל. סעיפי הצריכה הגדולים ביותר בסל הצריכה הממוצע של משק הבית הם: דיור - 24.1 אחוזים, תחבורה ותקשורת - 20.3 אחוזים, ומזון (כולל פירות וירקות) – 17.5 אחוזים. משקלו של סעיף הדיור ירד ל-24.1 אחוזים בהשוואה ל-25 אחוזים בסל הקודם. עם זאת, משקלו הוא עדיין הגבוה ביותר בסל הצריכה הממוצע של משק בית ישראלי. משקל סעיף התחבורה והתקשורת דווקא עלה מעט מ-19.3 ל-20.3 אחוזים, וגם משקלו של סעיף המזון עלה מ-16.7 אחוזים ל-17.5.

ואם הכול כל כך מקצועי אז איפה בעצם הבעיה? בכך שהמדד מחשב סל ממוצע, בשעה שהפער במשקל סעיפי ההוצאה בין חלקים שונים באוכלוסייה הוא גדול מאוד. כך למשל, בסעיף המזון (ללא ירקות ופירות) מסתכמת ההוצאה של החמישון התחתון ב-18.9 אחוזים, בחמישון האמצעי היא יורדת ל-14.1 אחוזים ובסל התצרוכת של החמישון העליון היא מגיעה ל-12.2 אחוזים בלבד. לעומת זאת, בסעיף תחבורה ותקשורת מסתכמת ההוצאה של החמישון התחתון ב-14.1 אחוזים בלבד מסך ההוצאה, בחמישון האמצעי היא עולה לכ-19.1 אחוזים ובחמישון העליון היא מגיעה ל-24.5 אחוזים. כך שאם אתם לא משפחה ממוצעת מאוד, המדד לא משקף בהכרח את עליית המחירים כפי שאתם מרגישים אותה בסל התצרוכת האישי שלכם.

לתגובות: [email protected]