בכל תקופת הילדות היינו עושים שטויות, "ההיפר-אקטיבים" של החבר'ה. לא למדנו יחד, אבל כשהיינו חוזרים ליישוב מדי סוף שבוע היינו יושבים יחד על פויקע ומסתכלים על הכוכבים.
אחר כך גדלנו והתגייסנו לצבא, כל אחד למסלול שלו. שנינו התגייסנו לשריון, אני המשכתי מחטיבה 188 לפלס"ר שיריון והוא נשאר שם.
אז רציתי לספר לכם על חברי הטוב, אבינעם בוכריס. קודם כל אני אספר לכם שבוודאות – כל מי שמכיר את אבינעם יודע שמדובר באגדה. מדובר על בחור שכל מי שמסתכל עליו נהיה לו חיוך ענק בעיניים וגם המפקדים שלו לא יכלו להשאר אדישים להומור שלו. בכל מקום שאבינעם נמצא, הוא הדבק של החבורה.
עבר זמן והגענו לצוק איתן. שנינו לחמנו, כל אחד עם הפלוגה שלו, אבינעם היה מעורב בתקרית בעזה, הציל את חיי חבריו לטנק ואף קיבל על כך אות הצטיינות. אחרי שהמבצע נגמר, פתאום המצב של אבינעם התחיל להתדרדר - הידיים שלו התחילו לרעוד. אני זוכר שיום אחד הוא התהפך מהאופניים ביישוב.
בשלב מסוים, כששיחקנו כדורגל, הוא לא הצליח לתפוס את הכדור, הוא הרגיש פיזית שמשהו חוסם אותו. אבינעם הלך לבדיקות, חזר ואמר שלא מצאו כלום. רק בסוף, כשסיים את כל הבדיקות שלא הראו משהו חריג, הוא אובחן כחולה ALS. הרופא שבישר לא את הבשורה הקשה אף הוסיף: "תחזור הביתה תהנה ממה שיש לך זאת מחלה ללא תרופה".
אז אכן, מחלת ה-ALS (ניוון שרירים) זאת מחלה שאין לה תרופה. אבינעם נסע לבוסטון לטיפול ניסיוני מה שהאט את ההתדרדרות של המחלה. במהלך השהות שלו שם, כל פעם הגיע חבר אחר להיות איתו למשך חודש ובחודש האחרון בבוסטון הצטרפתי אליו, כשבאתי לשם, הוא לא נתן לי לשבת דקה, "או שיושבים בחוץ, או שיוצאים לבלות" וכך לקחנו רכב נסענו וטיילנו.
אחרי שחזרנו לארץ, גרתי בירושלים והבנתי שאני רוצה להיות קרוב לאבינעם. חזרתי לגור בשילה ובמשך כל שנת הלימודים האחרונה שלי כסטודנט, ישבנו יחד כל אחרי צהריים באופן קבוע. אחרי שסיימתי את המבחנים הייתי חצי שנה מטפל שלו. נסענו שלוש פעמים בשבוע לטיפול ובריכה טיפולית וכשהגענו למרכז לטיפולים סיימנו בישיבה בחוף. באותה תקופה, אבינעם ואני טיילנו בכל הארץ, לא היתה חתונה של חבר שאבינעם לא היה שם. לא היתה מסיבה מטורפת שהוא לא הגיע ואפילו הלכנו לבקר חולה ALS באשקלון.
אבינעם לא מוכר כנכה צה"ל מכיוון שהוא חולה במחלה ניוונית שהתפתחה לו תוך כדי השירות הצבאי. הדבר האחרון שהוא הספיק לעשות - זה שירות צבאי משמעותי. בדרך כלל אם חייל נפגע פגיעה פיזית, הצבא מכיר בו כנכה, אך במקרה של אבינעם המצב אחר מכיוון שלא פשוט להוכיח למשרד הביטחון את מה שקרה – מחלת ה-ALS התפתחה בעקבות פוסט טראומה מהתקרית בצוק איתן. לכן כיום, אבינעם נלחםב מקביל למחלה, על ההכרה הבסיסית שלו כנכה צה"ל.
עכשיו המחלה ממשיכה, ויש טיפול בדרום קוריאה שעוצר את ההתדרדרות של המחלה. הוא כבר היה שם בסדרת טיפולים והתוצאות היו מטורפות. אני מזמין אתכם להיות שותפים להארכת חייו של אבינעם.