בתום שבוע אינטנסיבי באופן קיצוני, מחר שבעה עשר אנשים שאני בתוכם יכריעו ויכריזו מי יהיה היו"ר הבא של מפלגת הבית היהודי.
ידרשו לי חודשים לעבד את השבועות האחרונים, אבל דבר אחד אני כבר יכולה לומר: אני אופטימית.
חלק ניכר מהשבוע האחרון עבר עלי בחדרים סגורים עם חברי המועצה. אפשר היה לחשוש שהאינטנסיביות והאתגר המורכב יובילו למחוזות בעייתיים, אבל קרה ההפך: ההערכה שלי לכל אחד ואחת מהם גדלה בהרבה כתום השבוע הזה.
אני יודעת שכולנו רתומים למען הציבור ושכולנו מרגישים את כובד משקל ההחלטה, אבל נעמוד מאחוריה כשתיפול, באמון ואמונה שעשינו את תפקידנו נאמנה.
התוודעתי בשבוע החולף לעשרות שמות של מועמדים ומועמדות שגם אם לא נבחרו להגיע למפגש פנים אל פנים איתנו, מילאו אותי תקווה ביחס לעתיד החברה בישראל. פגשתי בראיונות מנהיגים בעלי שיעור קומה, שאני מקווה להמשיך לפגוש בעתיד, גם אם לא בתפקיד היו"ר. הם נוסכים בי תקווה.
אני אופטימית גם כי עצם התהליך מעורר תקווה ביחס לפעילות האזרחית בישראל בכלל, ובחברה הדתית בפרט. שיח שהוא לא שיח של כוכבים ורייטינג אלא שיח עומק על תפקידם של פוליטיקאים משרתי ציבור.
אני אופטימית כי בימים של ערעור על האפשרות שהחלקים השונים של החברה הדתית יוכלו לתקשר אלו עם אלו, מסתבר שזה בהחלט אפשרי (ועוד לא דיברנו בכלל על השילוב העמוק של נשים בעשיה הפוליטית והציבורית. בהזדמנות...)
משהו מטעמם של ימים נוראים ליווה אותי השבת, ויחד עם ההקפדה שלא להדליף מידע מהועדה (לא, אף אחד מהדיווחים התקשורתיים לא מדוייק) מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב לתפילתו של הש"צ ולפסוק החותם אותה שכתבתי כאן בראש. המשא כבד, אבל אני שמחה באופן שבו סחבנו אותו.
בחיל ורעדה אצביע מחר, בתפילה עמוקה שההכרעה, על השלכותיה ארוכות הטווח, תהיה לטובת הציבור, ובידיעה שכל החלטה שנקבל תספוג ביקורת מעצם טיבה, למרות רצינות ההליך, ויושר לבבם של המשתתפים בו.
יהי רצון שנזכה להיות שליחי ציבור נאמנים.