היום (שלישי) חל יום המשפחה. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם אלונה פיינר, הורת-בית בכפר הילדים נווה אלישע שבגבעת עדה, אחד ממסגרות המפעל להכשרת ילדי ישראל, על המיזם הייחודי שמעניק משפחה למי שלא תמיד יש לו.
על דרכה שלה למיזם היא מספרת: "לפני כעשר שנים הייתי בת שירות לאומי באחת מסגרות של המפעל להכשרת ילדי ישראל, והייתה לי חוויה מאוד טובה והיה לי חלום לחזור כהורת-בית ולעשות שינוי. למזלי בעלי היה בוגר קציני-ים בעכו והחלטנו לעשות את זה. הגענו לנווה אלישע וביחד אנחנו מגדלים במשפחתון 12 ילדים מקסימים, עושים כל מה שעושים בכל בית רגיל, בישולים, שיעורי בית, טיולים, הכל מהכול", היא מספרת ומציינת כי את השיחה איתנו היא מקיימת מתוך טיול משפחתי לחרמון, שם יציינו את יום המשפחה.
עוד מספרת פיינר על הדגש המושם במסגרות המפעל על הקשר הטוב עם המשפחות הביולוגיות, "מגדלים אותם לצאת ממעגל הנתמכים למעגל התומכים בחברה, להפוך לבוגרים תורמים ואחראים שיביאו לשינוי במקום שאנחנו חיים בו. הכוונה היא להפוך אותם לאזרחים עצמאים ומועילים בחברה. אנחנו מבצעים פרויקטים שונים, לדוגמה, המשפחתון שלנו מתנדב בקהילה בגבעת עדה בבית ספר לילדים אוטיסטים מדי שבוע".
"הילדים יוצאים עם בגרויות ותעודה ערכית ומתקדמים שירות צבאי משמעותי. יוצאים כחבר'ה איכותיים אל השוק החופשי", מספרת פיינר ומדגישה כי לא מדובר באימוץ אלא בחיים משפחתיים הנמשכים לאורך היום כולו כאשר אחת לשבועיים הילדים חוזרים לבתיהם ולמשפחותיהם הביולוגיות. "זו שגרה שחיים בה, למרות שזה נראה מוזר לחיות עם 12 ילדים בבית". על כך אנחנו מציינים כי בעוד במשפחה גדולה רגילה הילדים מצטרפים "בטפטוף", בזה אחר זה, הרי שבמשפחתון שכזה כל ה-12 מגיעים יחד וההתמודדות קשה יותר.
על כך משיבה פיינר ומציינת כי "המפעל להכשרת ילדי ישראל מספק את כל הליווי הרגשי והסוציאלי לנו, לילדים ולמשפחות. עובדים סוציאליים נמצאים בתמונה כל הזמן". באשר למשפחתה שלה היא מספרת: "לנו אין ילדים ביולוגיים כך שלא היו לנו ילדים קודם לכן, אבל מגיעים עם רצון גדול לתת מעצמך ואהבה לילדים ורצון לחולל שינוי, וזה קורה יחד עם הילדים. הבוגרים עוזרים לצעירים, כמו שבמשפחה רגילה אחים גדולים עוזרים בטיפול בקטנים יותר".
כשנשאלה אם אכן ניתן להשיב לילדים הללו את המשפחתיות, או שאולי מדובר בהשלמה פונקציונאלית של פרמטרים משפחתיים מסוימים, משיבה פיינר: "זה הכי קרוב לבית. יש פה משפחה, רגשות ואהבה. הסיבה שהצוות נשאר אחרי שנה אחת, שהיא הקשה ביותר, לשנים נוספות זו האהבה שמקבלים מהילדים, זו המשפחה. יש גמול רגשי גדול מאוד בצד העבודה הזו".
על ההתמודדויות עם משקעים שיש לילדים שעברו היסטוריה אישית מורכבת, היא אומרת: "אנחנו דוגלים בתפירת חליפה לכל ילד. לכל ילד יש צרכים משלו. גם בבית הפרטי לא לכל ילד יש את אותן הרצונות של הילדים האחרים, ולא כל ילד הולך לאותו חוג כמו אחיו. לכל ילד ה"תיק" שלו. כל המסגרות של המפעל להכשרת ילדי ישראל מלוות על ידי פסיכולוגים ונותנים מענה לכל הדברים. יש שאיפות לכל ילד והמסגרת מספקת את זה". עוד היא מעירה ומציינת כי הליווי המקצועי של העמותה נמשך עד גיל 26, עד אחרי צבא ותחילת לימודים.
על הקשר עם המשפחות הביולוגיות היא מציינת כי מדובר בקשר יומיומי בקבוצות ווטסאפ משותפות עם ההורים, בביקורים רבים של ההורים בכפר, אירועים, חגים, טיולים, מופעים של הילדים להורים ועוד.
כדי להיות זוג הורי-בית, אומרת פיינר, צריך "הרבה רצון לתת ואהבה לילדים. זה מה שמניע. עם התחושות האלה הולכים לישון, עם פתק שילד השאיר, עם חיבוק ועם מילה טובה. צריך להיות אנשים, לדעת לעבוד בצוות, לדעת לקבל ולתת ולב טוב".