מי שעוקב אחרי התקשורת המגזרית לא יכול היה לפספס את הסערה זוטא סביב כנס בנושא פוליאמוריה שמתקיים היום (שלישי) בבית הספר לעבודה סוציאלית שבאוניברסיטת בר אילן.
הכנס המדובר הוא כנס טיפולי שעוסק בתופעה המדוברת, שגם לדעת כותב השורות הללו, כמו מן הסתם לדעת כל מי שיש בו לב אנושי ויהודי, היא תופעה מתועבת.
האם לגיטימי לקיים כנס שעוסק בהיבטים הטיפוליים של תופעה מתועבת כזו? זו שאלה טובה. התשובה שלי היא כנראה שלא, בטח לא באוניברסיטת בר אילן שבאופן מוזר כלשהו עדיין, גם בשנת 2019, רוצה להבנתי להגדיר את עצמה כאוניברסיטה דתית.
אז מה לעשות? אפשר לכתוב מכתב מחאה חריף להנהלה, אפשר לכתוב כמה מאמרי דעה, אפשר אפילו לארגן איזו עצומת מרצים או משהו מעין זה. אפילו משמרת מחאה קטנה בזמן הכנסת היא בוודאי מחאה סבירה ולגיטימית בנסיבות העניין. מה לא לעשות? לא לצאת מפרופורציות, לא להתחרפן, ולא להפוך זבוב לפיל.
המחאה נגד הכנס הנוכחי בבר אילן הפכה מזמן ממחאה סבירה בנסיבות העניין למלחמת קודש שחרגה מכל פרופורציה. הפגנות בלי סוף, התנכלות לראשי האוניברסיטה בבתיהם ובבתי הכנסת שלהם, מכתבים, עצומות, החרמות וגידופים, וזו רק רשימה חלקית. למעשה, במהלך שלושת השבועות האחרונים, אולי כבר חודש, לא עבר יום שמארגני המחאה לא עשו בו משהו.
מספר הפעמים שכאיש תקשורת דתי קראתי את המילים "ניאוף" ו"פוליאמוריה" בשלושת השבועות האחרונים גדול ממספר הפעמים שקראתי את אותן מילים בכל העשור האחרון. מה הופך את הסיטואציה הזו להגיונית? האם למישהו נראה סביר לעסוק בנושא הזה ללא הרף? האם בכלל בריא להפוך את התופעה היחסית שולית הזו, שאיש איננו יודע כלל מה היקפה האמתי, למרכז עיסוקם של עשרות רבות, אולי מאות, של צעירים, במהלך החודש האחרון? האם במאבק בכנס הזה כל האמצעים כשרים כולל מאבק אישי מכוער מאוד נגד אנשי אקדמיה דתיים שבוודאי שאינם מזוהים עם התופעה וספק רב אם ניתן לטעון שהם נותנים לה לגיטימציה? המאבק הזה מקדש את כל האמצעים?
חברי לאותם 2-3 ארגונים חרד"ליים שעומדים מאחורי כל המהומה, זה הרגע הנכון לקרוא לכם: תתעשתו. הכנס הנוכחי יסתיים היום, מלחמת הקודש הזו תמצה עכשיו את עצמה. זה הזמן שבו אתם צריכים לשבת עם עצמכם ולחשוב: האם זו באמת דרכה של תורה? האם זו המחאה שעליה דיברה תורה במצוות התוכחה? האם מלחמת הקודש הזו ומלחמות דומות בעבר באמת השיגו את מטרתן או שהן רק פגעו והזיקו?
הערב, ממש הערב הזה, זו ההזדמנות לחשבון נפש ולחישוב מסלול מחדש, כי את המאבק על קדושת המשפחה היהודית חייבים לעשות באופן הנכון, כזה שיצליח מצד אחד ולא ירמוס כל ערך יהודי ואנושי אחר מצד שני.