כשהסרט הצרפתי 'מחוברים לחיים' יצא לאקרנים ב-2011, הוא זכה לאהדת הקהל בכל העולם והפך לשובר קופות. הוליווד הזדרזה לשים את ידיה על זכויות העיבוד של הסרט, והיום מוקרנת הגרסה האמריקנית תחת השם 'אפסייד', והיא לא פחות טובה מהמקור.
בסרט האמריקני, שמבוסס על סיפור אמיתי, פיליפ לקאס (בראיין קראנסטון) הוא אדם עשיר מאוד המרותק לכיסא גלגלים ויכול להניע רק את ראשו, עיניו ושפתיו, כשכל שאר חלקי גופו משותקים. דל סקוט (קווין הארט) הוא אפרו-אמריקני שריצה את עונשו בכלא, משתחרר וצריך להוכיח שהוא מחפש עבודה. בשל כך הוא מגיע לריאיון למשרת מטפל אצל פיליפ, אך בלי שום כוונה להתקבל. דווקא חוסר העניין והכשירות של סקוט מעוררים משהו בפיליפ, והוא שוכר אותו לעבודה. סינדרלה – סליחה, סקוט - מגיע לארמון הזהב ובמהלך הסרט עובר שינוי פנימי וכך גם פיליפ.
תאוות החיים של פיליפ למרות מצבו הקשה נותנת תקווה שאפשר לשמוח גם אם קשה. חובבי הקולנוע הצרפתי בוודאי יזעקו, אך משהו בגרסה האמריקאית הרבה יותר קליל ומצחיק, ובסרט היו המון רגעים שהיה קשה לנשום מהסיבות הנכונות. הדיסוננס בין האפרו-אמריקני התוסס נטול הפוליטיקלי-קורקט שאין מחסום לפיו ובין האריסטוקרט הלבן בעל האמצעים אך המרותק לכיסאו, יוצר את הקומדיה הרגישה המושלמת. דווקא מי שמעט פוגעת בהרמוניה היא ניקול קידמן אשר משחקת את איבון, העוזרת של פיליפ, כשמפעם לפעם יש במשחק שלה מול פיליפ חריקות קטנות שגורמות לצופה הערני להרים גבה.
ב'אפסייד' יש גם אמירה מעניינת שבה האפרו-אמריקני של 2019 לא מתנצל ולא סופר את הגזענות. נכון, בתחילת הסרט חדר ההמתנה של האחוזה העירונית היוקרתית בוהק בלובנו, ואז סקוט נכנס לפריים, ככתם שחור ולא מרומז של סאבטקסט - שחור נחשל לעומת האדון הלבן. אבל כאן זה מתחיל ונגמר. זה מתבטא למשל בכך שמיד לאחר מכן סקוט אומר לשני מועמדים לזוז, בלי שום אי נוחות. אגב, אחד מהיושבים שחור אף הוא, מה שמחסל עוד אקסיומה גזענית שכל האפרו-אמריקנים אחים.
בסרט יש התייחסות מרומזת ועדינה לנושא הנפיץ, אך כשיש אחת כזו היא רק מציינת שזה כבר לא רלוונטי. כמו למשל כשפליפ מוצא את סקוט משוחח עם אחת מאורחותיו כשהיא שואלת אותו איך זה להיות שחור, ופיליפ וסקוט מגחכים. לאפרו-אמריקנים לא אכפת וגם בעצם גם לא ללבנים. האומנם? האם פני החברה השתנו עד כדי כך? אולי אם נגיד זאת כמה פעמים לעצמנו ולעולם זה יהיה נכון בסוף, כמו גם היחס שלנו לאנשים עם מוגבלות. באחת הסצנות סקוט לוקח את פיליפ לדוכן נקניקיות ומזמין לעצמו מנה. המוכר הכבוי שואל את סקוט מה החבר שלו רוצה. דל עונה לו בלי למצמץ שאין לו מושג ושישאל אותו בעצמו.
ואם רוצים בכל זאת להוציא מהסרט מסר, אפשר אולי לומר שגם בעולם שבו הגזענות על רקע הצבע כבר כמעט אינה רלוונטי, היחס שלנו אל השונה עדיין דורש טיפול עשרת אלפים, כי זו אותה הגברת רק בכיסא גלגלים.