בונים מסלול מחדש

הדילמות עולות וצצות בלי הרף: מה המקום שנותנים להורה שאיננו? עם כל הקושי, הבחירה בזוגיות ובמשפחתיות היא הבחירה בחיים

אסתי רמתי , ב' באדר תשע"ט

הבחירה בזוגיות ובמשפחתיות היא הבחירה בחיים
הבחירה בזוגיות ובמשפחתיות היא הבחירה בחיים
איור: עדי דוד

היה מרגש לראות את התמונות מהחתונה של יהודה גליק והדס דיסין בשבוע שעבר. חבר הכנסת הלא קונבנציונלי עבר כמה אירועים לא פשוטים בחייו, ודיסין, מקימת עמותת 'אמיצים' לרווחת אלמנים ואלמנות צעירים, הייתה סנדלרית שהלכה יחפה שנים ארוכות מדי. כמה טוב שמצאו זה את זה.

בתזמון מושלם הגיע אליי ספרה של מרים ארן 'וכשאני לעצמי'. הספר עוסק בנישואין שניים, וכשסיימתי לקרוא אותו תהיתי לרגע אם הספר הוא ספר חובה לזוג המדובר, או שזה יכול קצת לייאש. מרים, אומנית יודאיקה מוערכת שגדלה בעצמה בבית עם ילדים "שלי", "שלך" ו"שלנו", החליטה לחקור את הנושא הלא מאוד מדובר הזה. היא ראיינה 17 דמויות מהמגזר הדתי שחוו אובדן ובניית משפחה מחודשת - אלמנים, גרושים ויתומים, מבוגרים וצעירים, עם נסיבות שונות ומשונות. המרואיינים פתחו בפניה את הלב, ומתברר שבמקרים רבים מדובר בלב כואב מאוד.

בואו ניקח נישואי אלמן ואלמנה עם ילדים לא נשואים. תחשבו על זה - בבית אחד, בית שהוא זר לפחות לאחד מהצדדים, מתכנסים יחד חבורה שלמה של אנשים, ומצופה מהם לבנות יחידה חדשה. ואלה לא סתם אנשים, אלה יתומים ואלמנות שעברו טלטלה גדולה, ושמטבע הדברים רגישים יותר. קל מאוד לדרוך להם על היבלות ולזרות להם מלח על הפצעים. גם התורה הכירה ברגישות הזאת.

ובבית החדש, הדילמות עולות וצצות בלי הרף. מה המקום שנותנים להורה שאיננו, בלב ובבית? עד כמה ההורה החדש צריך ויכול להתערב בחיי הילדים שאינם שלו? איך נותנים לכולם תחושה שהם חשובים ורצויים ושווי ערך? כשיש חיכוך בין ההורה לילדים החורגים, מה שבהחלט צפוי, במי צריך בן הזוג לתמוך - בילדיו או בבן או בת הזוג החדשים? ואיך בכלל מצליחים לשלב שתי משפחות שונות שכבר סיגלו לעצמן סגנון ודרך חיים? בכל נושא זוגות שונים מצאו פתרונות שונים, החל מהצנחה מלמעלה שאומרת שאנחנו משפחה אחת וזהו, ועד להחלטה מושכלת להפריד כוחות מהרגע הראשון.

כאמור, הסיפורים מציפים הרבה קושי וכאב, חלקם מסופרים בדמעות, והם מדגימים כמה המשימה הזאת מורכבת. ובכל זאת, במחשבה שנייה, כן, זה בהחלט ספר חובה לזוגות שעומדים לפתוח פרק ב'. בניגוד לזוג צעיר לפני חתונה, שלהם לא הייתי ממליצה בכלל לקרוא דו"חות של יועצי נישואין, כאן מדובר באנשים בוגרים שמגיעים ממקום מפוכח ומנוסה. להם אפשר וכדאי לנסות ולהשכיל מניסיונם של אחרים, ללמוד את הבורות מראש ולחפש דרכים לדלג מעליהם. להזדהות ולמצוא את עצמם. כי עם כל הקושי, הבחירה בזוגיות ובמשפחתיות היא הבחירה בחיים.

האירועים הקטנים

נזכרתי שלפני שנים רבות קראתי ב'מקור ראשון' טור של מיכל ווזנר, ושם היא סיפרה על חברתה נירה שהתאלמנה בגיל צעיר. נירה נישאה בשנית לברוך, שפגשה במקרה במוסך, והדברים שאמרה מתחת לחופה גרמו לי לשפוך דמעות כמים. נראה לי שאין כמו המילים היפות האלה כדי להאיר את הנושא באור מלא תקווה.

"בערב המאושר הזה", כתבה מיכל, "אני מביטה למעלה, אל השמיים, בתפילה. ברוך ואני עומדים מתחת לחופה, ואם תביטו בה, תראו שהיא תפורה מעשה טלאים. את החופה הזאת הכנתי יחד עם הילדות, שהן הבנות שלי ושל דבדב ושל בת-שבע ושל ברוך. יחד גזרנו את הבדים ותפרנו אותם, ועל כל טלאי וטלאי התעכבנו, כי לכל טלאי וטלאי יש סיפור, וכל סיפור כזה יקר מאוד לליבנו. אתם רואים את הריבועים הכחולים בארבע הפינות? אלה שאריות מן הווילונות שבת-שבע זיכרונה לברכה תפרה לחדר של הבנות, כמה חודשים לפני שהמחלה פרצה. ואת המלבנים האלה כולכם מזהים בוודאי. אני גזרתי אותם ממדי האל"ף של דבדב שלי. הלבן-זהוב הזה, הרקום, הוא כיסוי לחלות שברוך ובת-שבע קיבלו במתנה לפני שמונה שנים, ואילו הסאטן המבריק שייך לשמלת הכלה הישנה שלי. ואת הכוכבים הסגולים, העדינים, גזרנו מן החצאית שלבשתי לא מזמן, ביום שבו נתקעה המכונית ואני הזמנתי גרר וישבתי בו ממורמרת, ולא ידעתי שאני מזומנת למוסך מלמעלה, וברוך אף הוא כבר בדרכו לשם.

"אנחנו השתמשנו בכל הבגדים האלה לחופה הזאת, כי כולנו, ברוך ואני והילדות, מתחילים לרקום עכשיו סיפור חיים משותף, וכולנו מביאים איתנו זיכרונות יקרים מימים אחרים. ואני רוצה לומר שמשימת חיינו תהיה להפוך את הסך הכול הזה ליצירה משותפת שלנו, והיופי המיוחד שלה יהיה דווקא בגלל שאנחנו מביאים אל תוכה כל כך הרבה חלקים וצבעים מעברנו. לכן רקמנו את הכול יחד. ומסביב, כמו שאתם רואים, השארנו הרבה מקום לעוד ריבועים ועוד זיכרונות ועוד מחשבות, מקום לכל החלומות היפים שנוכל לרקום כמשפחה אחת בימים אשר יבואו".

ופרט לנושא הנישואין השניים, כשקראתי את 'וכשאני לעצמי', הבנתי שוב שלאירועים הקטנים לכאורה שעוברים עלינו בתוך המשפחה יש השפעה עצומה על מי ומה שאנחנו הופכים להיות. זה נכון לכל משפחה, גם הנורמטיבית ביותר, והמצב המיוחד של משפחה מחודשת רק מבליט את זה. הקנאה והתחרות והכבוד, המלחמה על מעמד ועל תשומת לב, הביקורת המכרסמת והפרגון והאמון הבונים, הציפיות והאכזבות. הרגשות האלה יכולים לנהל אותנו עד מאה ועשרים, גם אם הם מתחבאים מאחורי הקלעים של התנהלות אידיאולוגית ומחושבת לכאורה. מה עושים עם זה? שאלה טובה, אבל לפחות שנהיה מודעים לזה.

לתגובות: eramati@gmail.com