חורף בהקפאה

היונים מקננות, היתושות עוקצות והנשים מנקות לפסח. אביב הגיע, אדר א' בא

דביר שרייבר , ב' באדר תשע"ט

מזג אוויר שעושה פריחה. יער שוקדה
מזג אוויר שעושה פריחה. יער שוקדה
צילום: דודי מודן, פלאש 90

יכול להיות שלקראת סוף השבוע יהיה פה איזה יום גשום, אבל לפי מזג האוויר שהשתלט עלינו מאז ט"ו בשבט חייבים לקבוע בצער: תפקחו את העיניים, תסתכלו סביב, פה ושם נגמר החורף ונכנס אביב. וזה ממש לא משמח אותי.

האביב הפתאומי הזה משגע את המערכת. יונים מתחילות לקנן, יתושות מתחילות לעקוץ, נשים מתחילות לנקות לפסח. זאת אומרת הן עושות את זה עוד משלהי החופש הגדול, אבל עכשיו הן דורשות שגם אנחנו נצטרף בלי להתחשב בכך שיש עוד שני אדרים ארוכים לפנינו. את הנשים לא מעניין שהשנה מעוברת. חישוב של חודשים מעניין אותן רק כשהן מעוברות.

ומילא המערכת האקולוגית, שינויי מזג האוויר מטלטלים גם את המערכת הפוליטית. השמאל מפנטז על מהפך אקלימי שיאקלם אותו בחזרה ליד שולחן הממשלה, אלדד יניב יוצא מההקפאה, אמנון אברמוביץ' פורח, שמעון ריקלין מקבל פריחה, וכל אזרח שלישי מנסה לתפוס מקום ריאלי ברשימה האביבית של חוסן לישראל, הידועה גם כ"גנץ הילדים של בני".

ועוד לא דיברנו על עיר האביב תל אביב, שממש בימים אלה מצטרפת לאביב העמים ומשלימה את התנתקותה ממדינת ישראל החשוכה. תל אביב פותחת עסקים בשבת, תל אביב בונה גשרים בשבת, תל אביב מארחת אירוויזיון שהסמל שלו הוא כוכב, לא מגן דוד, תל אביב מקבלת את כ-ו-ל-ם, אלא אם כן המצפון שלהם לא מאפשר להם לחלל את השבת בשביל חזרה גנרלית. ממש אביב בניחוח גפן.

ורק אני, דוב קוטב שאוהב קור ובקיץ מזיע כמו חמור, לא מצליח להבין מה רע במזג אוויר נורמלי כמו במדינות מתוקנות, אנגליה למשל, שם הסתיו הוא סתיו והחורף הוא חורף והאביב נמשך יומיים והקיץ מבוטל מחוסר עניין לציבור. שמישהו יסביר לי בבקשה מה כל כך יפה באוגדות של ברחשים שמריחים אביב באוויר ובאים להגיד לי היוש. ומה שהכי מחריד זה שבשנים האחרונות כבר נהיה הרגל שהאביב מגיע בפברואר, ואז יורד קצת גשם (מתוזמן במיוחד לפורים), שוב חוזר אביב, ואז מגיע קיץ שנמשך עד אין קץ. בגלל זה קוראים לו קיץ.

אז כן, יכול להיות שבזמן שאתם קוראים את השורות האלה שוב יורד קצת גשם, אבל עם כל הכבוד – זה לא באמת זה. חבל, היה חורף נהדר לפני שמזג האוויר השתגע. שמישהו כבר ייקח אותו לפסיכיאטר.

ריקוד המכונה

לפני המון שנים, אולי שמונה, אולי תשע, אולי יותר, הודיעה יום אחד מכונת הגילוח שלי שהיא יוצאת לפנסיה מוקדמת כי נמאס לה שאני כל הזמן מתגלח על הזקן שלה. אמרתי לה שנראה לי שדווקא היא זו שמתגלחת עליי, אבל היא פתאום נזכרה שמכונות גילוח בעצם לא מסוגלות לדבר. אז צעדתי באופן חגיגי לחנות מכשירי חשמל כלשהי, והמוכר פרש בפניי את שלל הטכנולוגיות הכי מתקדמות מאז שהאדם הקדמון החליט שאם השיער על הקרקפת מידלדל עם השנים, למה לא לעשות את אותו הדבר גם עם השיער שעל הפנים ולהישאר קירח מכאן ומכאן. היו שם מכונות כחולות ומכונות אדומות, כאלה שמעסות את הלחיים בזמן הגז וכאלה שמשפריצות עליהן נוזל ריחני בניחוח בואש, כאלה שהלהבים שלהן מסתובבים לשני הכיוונים וכאלה שיודעות להתאים את עצמן למבנה העדין של הלסת, אם הלסת במקרה בנויה בדיוק לפי המבנה של המכונה.

"כמה עולה המכונה הזאת?" הצבעתי על פלא אחד שהתיימר גם לעצב את השיער וגם להעציב אותו בו זמנית. המוכר נקב בסכום אסטרונומי. שאלתי אם אפשר לעשות תספורת. לא צחק.

"המכונה הזאת היא המילה האחרונה בתחום", הוא הבטיח.

הסברתי לו שבשביל מילה עדיף להשתמש בסכין מוהלים, לא במכונה. לא צחק. גם אני לא. הוא שאל מה התקציב שלי. אמרתי. לא צחק.

"תראה", הוא הוציא מאיזו מגירה נידחת מכונת גילוח פשוטה למראה, "זה דגם ישן שעולה מאתיים שקל, אבל הוא כבר יצא מהאופנה. הוא יודע לעשות בסך הכול דבר אחד".

"מה?".

"לגלח".

זה באמת היה מאכזב לגלות שמכונת גילוח מגלחת, בזמן שכל שאר המכונות כבר יודעות להתחבר אוטומטית לאינטרנט ולהעביר לגוגל את כל המידע האישי עליך. מצד שני, אמרתי לעצמי, המכונות האלה ממילא יוצאות לחופשה מרוכזת בספירת העומר ובשלושת השבועות וגם ככה מתעייפות אחרי שנתיים-שלוש, אז בשביל מה להשקיע. שילמתי מאתיים שקל וקיבלתי את המכונה שכבר לא באופנה עם נרתיק תואם בצבע אפור ומטען שחור ומגושם. אמרתי למוכר שאולי עדיף לא לטעון את המכונה כדי שלא יהיו לה טענות. לא צחק.

הלכתי הביתה עם המכונה הישנה שכבר יצאה מהאופנה, ובזה החל סיפור אהבה מסחרר. האפורה הקטנה התגלתה כמכונה משומנת היטב: שקטה, נוחה לאחיזה ומתפקדת כמו נס חנוכה – חמש דקות של טעינה הספיקו למשהו כמו שמונה ימי גילוח. הגילוח עצמו אומנם לא היה הכי מדויק בעולם, אבל מכונות גילוח זה כמו החיים – אתה לא יכול לצפות שהכול ילך חלק.

ככה חיינו לנו בהרמוניה מופלאה, עד שלפני כמה חודשים השמיעה המכונה האפורה קרעכצן קטן, התפרקה לשני חלקים והודיעה כי עת לחננה כי בא מועד. עשינו טקס פרידה מרגש, הנחתי אותה בעדינות בארון וצעדתי באופן חגיגי לחנות מכשירי חשמל כלשהי. המוכר שלח מבטים חשדניים ופרש בפניי דגמים חדשניים, אבל אני ידעתי בדיוק מה אני רוצה: מכונה פשוטה מדגם שיצא מהאופנה ועולה מאתיים שקל, עם מטען מגושם ונרתיק אפור. בחרתי מכונה דומה של אותו יצרן, שילמתי 250 שקל (לא הייתה מכונה חדשה במחיר הישן) וקיבלתי את המכונה שעבר זמנה עם מטען קומפקטי שחור. שאלתי מה עם נרתיק. אמר מאתיים שקל. אמרתי שבכסף הזה אני יכול לקנות עוד מכונה. אמר שאם כבר אז עדיף לקנות מכונה יותר טובה ב-450 שקל. אמרתי שאין קשר בין האיכות למחיר. עכשיו הוא דווקא כן צחק.

בדיעבד אני יודע שהוא צדק. הנה, המכונה החדשה עלתה יותר מהישנה, ובכל זאת היא הרבה פחות טובה: פחות שקטה, פחות נוחה, פחות מתפקדת כמו נס חנוכה. זאת אומרת מתפקדת, אבל הפוך – שמונה שעות של טעינה מספיקות בקושי לחמש דקות של גילוח. במיוחד אוהבת המכונה החדשה לגמור את הטעינה שלוש דקות לפני כניסת השבת, כדי לגרום לי לרוץ עם לחי אחת מגולחת ולחי שנייה מזויפת ולחפש בהיסטריה את המטען הקומפקטי השובב שלה. ככה זה עם צעירים, אין להם אחריות כמו שהייתה למכונות של פעם.

בדבר אחד היא בכל זאת דומה למכונה הישנה: גם איתה הגילוח לא משהו. ככה שאני לא באמת יכול לבוא בטענות. לפחות עכשיו היא ואני שווים, כי שנינו לא טעונים.

מה שאומר שבאמת יש קשר ישיר בין איכות למחיר – ככל שהמחיר עולה האיכות יורדת. כמו בפוליטיקה, ככל שמפלגה עולה בסקרים ככה ההקשבה שלה יורדת. כמו שנתניהו אוהב להגיד, לא יהיה כלום כי אין כלום. או כמו שהרב שלי בישיבה התיכונית היה אומר, בשביל מה יהודי צריך מכונת גילוח?

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com