אוזן טובה – סיפור לילדים

סבא עמרם עמד לחגוג יום הולדת שמונים, ואמא ביקשה מכל אחד מהנכדים להכין לו משהו.

אסתי רמתי , ב' באדר תשע"ט

אוזן טובה
אוזן טובה
איור: עדי דוד

"אני אנגן לו שיר!" אמר חמי. "סבא אוהב מוזיקה".

"רעיון מעולה", אמרתי לו, "יש רק בעיה אחת: עד כמה שידוע לי, הדבר היחיד שאתה יודע לנגן עליו זה העצבים שלי..."

חמי חייך אליי. "בקטנה", הוא אמר, "יש לי חודש שלם ללמוד! אמא, איפה הגיטרה הזאת שהייתה פעם בחדר שלנו...?" גלגלתי עיניים לשמיים. חמי הוא הילד הכי זורם שאני מכיר בעולם. הוא לא עושה עניין משום דבר, אבל היה נראה לי שהמשימה שהוא לקח על עצמו מוגזמת לגמרי. ללמוד לנגן בגיטרה תוך חודש?!

אני, לעומתו, החלטתי לא להסתבך ולצייר ציור. החברים שלי בכיתה אומרים שאני מצייר לא רע, ותכננתי לחפש ציור יפה באינטרנט, אולי של ירושלים, ולהעתיק אותו. סבא נולד בירושלים והוא ממש אוהב אותה.

למחרת, כשחזרתי מבית הספר, צלילי גיטרה צורמניים קיבלו את פניי, בליווי זמזום זייפני ועליז. "חמי, אתה מוכן להפסיק את הרעש הנורא הזה?!" צעקתי, "זה מחריש את האוזניים!!!"

הנגינה הפסיקה לרגע וחמי הציץ אליי, מופתע. "מה, לא יפה בעיניך? אני מנגן 'והיא שעמדה'. זה דווקא היה נשמע לי די נחמד... לא מושלם, אבל סביר... למדתי משיעור ביוטיוב. אבל אני צריך להתאמן עוד קצת. ביי!"

הצלילים הצורמניים התחדשו, ואני נאנחתי וסגרתי את הדלת של החדר של חמי. זה לא לגמרי עזר, אבל הרעש בכל זאת נשמע חלש יותר.

הלכתי לחדר שלי כדי לעבוד על הציור. זאת היתה תמונה ממש יפה - של שכונה ירושלמית עם חסידים שצועדים בסימטא. התחלתי עם הבניין הפינתי, וניסיתי לצייר אותו נכון. אבל רק רגע...הזווית של הבניין מצד שמאל לא נראתה לי בדיוק כמו הציור במחשב...מחקתי, וניסיתי שוב. הפעם זה יצא יותר מוצלח, אבל אחרי כמה דקות של ציור ראיתי שהתחלתי את כל העסק גבוה מדי בדף, ולא יהיה לי מקום לעצים. אוף! לא רציתי למלא את הדף במחיקות, אז זרקתי אותו והתחלתי מהתחלה.

אחרי שעה של ציור ומחיקה נשארתי פחות או יותר באותו מצב - עם דף מלא מחיקות על לוח הציור, ופח מלא בטיוטות. והרעש מהחדר של חמי לא הפסיק אפילו לרגע.

ככה העניין נמשך כמה ימים טובים. כל יום אחר הצהריים הייתי מנסה להעתיק את הציור. קצת התקדמתי, אבל זה היה מסובך, ולא יצא מספיק דומה למחשב... ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל זה לא היה זה. וכל הזמן חמי חפר בגיטרה.

"די, אמא, אני לא יכול יותר!" קראתי לאמי בסוף. "אולי תגידי לזייפן הזה להיות בשקט? תראי, אני לא מצליח להעתיק את הציור המסובך הזה. אני צריך שוב לזרוק לפח. תראי איזה גרוע יוצא לי!"

אמא נעמדה לידי והסתכלה על הציור הלא גמור שלי. "מה יש לך, עודד, זה מקסים!" היא אמרה בהתפעלות.

"אבל הציור האמיתי הרבה יותר יפה!" התלוננתי.

אמא לא ענתה. "תקשיב רגע", היא אמרה. הקשבתי, וברקע, פתאום שמעתי אקורדים לא רעים בכלל של גיטרה.

ואפילו אני הצלחתי לזהות שזה "והיא שעמדה". אמא ראתה את הפנים שלי וחייכה. "הוא משתפר, נכון?" היא אמרה. "אתה יודע מה הסוד שלו? עין טובה. עין טובה גם על עצמו... כדאי גם לך להסתכל על הציור שלך ככה".

הנגינה נפסקה וחמי נכנס לחדר. "וואלה, אחלה ציור עודד!" הוא התפעל. "ואין לי עין טובה לנגינה שלי, אמא, יש לי אוזן טובה..."