קשה לדבר על בעיות נפשיות. מורכב ומסובך בהרבה לדבר על בעיות נפשיות במגזר הדתי שבמהותו נחשב לשמרני יותר. ההסתרה, הפחד לשתף, החשש מהשידוכים והקושי העצום אל מול המסגרת הקהילתית – כל אלו הופכים את השיח למחתרתי ומקשים על ההתמודדות עם הנושא לא רק אצל המתמודד עצמו, אלא גם אצל מעגל הקרובים שמתמודד עם מציאות קשה מאוד.
אני זוכר מקרה בולט במהלך ההתמודדות של אשתי עם דיכאון שלאחר הלידה, כאשר במהלך התפילה בכיתי מתחת לטלית כדי שלא יבינו שאני עובר את המשבר הקשה הזה. בסמוך אליי ישב מתפלל אחר שפרץ בבכי תמרורים גלוי מאחר שמישהו מבני משפחתו נאבק במחלת הסרטן. בעוד שבמחלות מסוימות מדברים על המאבקים בגלוי, הרי שאצל אשתי ובקרב משפחתי אין הילת מאבק, אין גבורה, אין הקרבה, אלא בעיקר תהום שחורה, שרק מי שמכיר באמת יכול להבין עד כמה היא אינסופית ומלאה בסבל למתמודד וגם בקרב מי שרואה את יקירו עובר את תהליך כזה.
אחת הבעיות הקשות בהתמודדות עם מחלות נפש היא אובדן הרצון לחיות. אדם שמאבד רגל הוא אותו אדם רק בלי רגל. בניגוד לכך, אדם שמתמודד עם מחלת נפש מאבד לעיתים תכופות את צלם האנוש ולפעמים כל מה שהוא מבקש זה למות, זהו הרצון היחיד שנותר לו. לפעמים הוא גם מנסה ולרוב לא מצליח, וזה רק מוסיף עוד יותר לייסורי הנפש שלו, מאחר שמה שמחזיק אותו בחיים הוא בדרך כלל בני המשפחה שהוא לא רוצה לפגוע בהם.
הבעיה היא שההחלטה להסתיר את מחלת הנפש לא תבריא את האדם. להפך, המחלה לא תחלוף, ובניגוד לדעות רווחות זוהי לא אפיזודה חולפת אלא מציאות מתמשכת של תהום בלי תחתית, ואי אפשר לעצור אותה אם היא לא תטופל. צריך לעודד את השיח על הנושא, צריך לטפל באדם שסובל ולתת לו את היכולת להתמודד עם הסבל הנפשי שמקשה עליו. שתיקה וטמינת הראש בחול רק יקשו ויובילו לתהליך מתגלגל שפוגע באדם החולה ובסובבים אותו.
וכאן מתעוררת בעיה קשה שנכון להיום מערכת הבריאות ממאנת להעניק לה מענה הולם וראוי. גם כאשר האדם שמתמודד מקבל סיוע ישיר ומקיף, הרי שהמעגל הקרוב אליו אינו זכאי לתמיכה טיפולית שתאפשר לו את ההתמודדות הפסיכולוגית והסוציאלית המורכבת כל כך בצילה של מחלת הנפש. גם כאן, טיפול בסביבת החולה יכול לבלום את ההתדרדרות של האדם ולעצור תגובת שרשרת שתזלוג למעגלים של ההורים, הילדים והמחותנים שמתמודדים באופן יומיומי עם השלכותיה הקשות של המחלה על המרקם המשפחתי.
מתן מענה טיפולי מקיף ורחב עם טובי אנשי הטיפול דוגמת פסיכולוגים קליניים הן לחולה והן לבני משפחתו יחסוך כסף רב למערכת הבריאות, ולא רק שיאפשר להציל את האדם המתמודד עם המחלה, אלא גם את המעגל הקרוב שסובל לאורך השנים מפגיעה קשה במרקם המשפחתי.
על מערכת הבריאות להתעורר ולהבין שהדבר נכון מבחינה כלכלית, אך יותר מכך מהבחינה המוסרית. עזרו לנו ולחולים לראות את האור בקצה המנהרה ולהחזיר להם את הרצון לחיות. העניקו גם לבני המשפחה את היכולת לטפל בצלקת שמותיר תהליך ההתמודדות, ותנו אפשרות למעגל הקרוב לקבל את הטיפול הזה באופן מונגש, על כל המשתמע מכך.
הכותב הוא מטפל זוגי ומנכ"ל עמותת ההתנדבות 'לאורו נלך', ובימים אלה משיק תוכנית לשמירה על הזוגיות והמשפחה בצילה של מחלת הנפש