נאומו של בני גנץ היה קובץ ארוך למדי של משפטי מחץ, כראוי לנאום בחירות. זו תוצאה של סיעור מוחות עם כוונה ברורה לדבר אל כל חלקי העם. הבעיה עם גישה כזאת תבוא אחרי שישקע אבק ההפקה הזוהרת ויתחילו לחשוב מה היה לנו כאן. הרי כל אחד יכול למצוא בנאום הזה מה שהוא רוצה ומה שהוא לא רוצה. אחרי שמנפים את כל הקלישאות המתחייבות בנאום כזה מתרכזים באמירה אחת או שתיים ומכתירים אותה כעיקר.
כיהודי לאומי ודמוקרטי בחרתי לי את השבח שהרעיף על בנימין נתניהו, ובמילותיו של גנץ: "כך עשה גם בנימין נתניהו. כן, גם הוא פטריוט ישראלי אשר נשא את נאום בר אילן וחתם על הסכם פינוי חברון והסכם וואי עם רב המרצחים יאסר ערפאת". לאמירה הזאת נוסיף את: "נחזק את גושי ההתיישבות" והרי לנו הבטחה מפורשת להקים מדינה ערבית נוספת בתוכנו. איש אינו זוכר מה היה בנאום בר אילן מלבד ההצהרה של נתניהו בדבר שתי מדינות לשני עמים, וההבטחה לחזק את גושי ההתיישבות גוררת מאליה פינוי יישובים אחרים.
באשר לכינונה של מדינה ערבית נוספת בליבה של ארץ ישראל אין כל צורך לחשוש. מדינה כזו לא תקום מהטעם הפשוט שאין לה דורש. אין מנהיג ערבי שיעז להסכים על מדינה מפורזת מנשק, מכותרת מכל עבריה לרבות מהאוויר בכוחות ביטחון ישראליים, שאין לה רשות להציף אותה במיליוני פליטים. זה מעליב מדי וישראל לא יכולה להרשות לעצמה פחות מכך. העמימות לא תועיל וספק רב אם מדינה חופשית לגמרי בגבולות 67' תהיה מקובלת על המנהיגים הערבים.
אבל ההצהרה לגבי חיזוק הגושים, שמאליה מבטיחה פינוי יישובים אחרים, צריכה להדאיג מאוד. הרי ההיגיון המערבי הנאור אומר שהא בהא תליא, כלומר, הקמת מדינה ערבית חדשה מחייבת פינוי יישובים ולפיכך על מדינת ישראל לפנות תחילה את היישובים הללו ואז, כשלא תקום שום מדינה, נמצא עצמנו מול עשרות כנופיות דמים בלי יישובים ובלי שליטה ביטחונית. מציאות של רצועת עזה ממזרח. זו סכנה שאם תתממש היא תהיה בכייה לדורות רבים.
כל יתר ההצהרות וההבטחות שהיו בנאום המוקפד הזה אין להן ערך מלבד הרצון להפריח סיסמאות חבוטות. מדינת ישראל נאבקת ביוקר המחייה והדיור ואפשר להשתפר עוד ועוד ולעולם לא נדביק את כל החסר. גם בני גנץ לא יכול. נשארנו עם חתיך גבוה ששכנעו אותו להיות פרזנטור מושיע, פודה ומציל. ואפילו הוא לא ידע שהוא כזה.