במדעי המדינה נהוג לחלק את שיטת הממשל הדמוקרטית לשני סוגים מרכזיים.
הראשון מסתפק בהענקת ייצוג לעמדות הכלליות הקיימות בציבור, וכל החלטה שקיבלה תמיכה ממעט יותר ממחצית האוכלוסייה היא לגיטימית. השני לא מסתפק בכך, הוא מבקש להעניק ייצוג לכל פלג קטן באוכלוסייה ושואף שכל החלטה ממשלתית תקבל הסכמה רחבה ככל האפשר. הגישה הראשונה מתאימה למדינה שבה ההבדלים הפנימיים באוכלוסייה אינם משמעותיים ולפיכך אין חשש ליצירת קרע פנימי בעם. השנייה נדרשת במדינה שבה האוכלוסייה מורכבת מקהילות ותת-קהילות, ולפיכך אם נסתפק בהענקת ייצוג כללי מדי ובמדיניות שזוכה לתמיכה של רוב מועט, נפגע במכנה המשותף של העם ונוביל לירידה באמון שלו במוסדות השלטון. יש מצב שאתם מכירים מדינה כזאת?
אוהו מכירים. יותר מדי מכירים. ישראל בהחלט ממוקמת עמוק בקבוצת המדינות השנייה. אולי רמת השנאה כאן לא מהגבוהות, כי אחרי הכול הזהות היהודית מוטבעת עמוק בקרב מרבית האזרחים, אבל בכל הנוגע לפילוגים, בלי עין הרע. דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, חרדים ודתיים, אשכנזים וספרדים, עולים וותיקים, ונוסף על כל כאלה, כמובן, מיעוט ערבי גדול שחי כאן. כל הציבורים הללו לא מסתפקים בשתי מפלגות גדולות, כמו שנהוג בידידתנו הגדולה מעבר לאוקיינוס. כל קבוצת יהודים שמחזיקה בעמדה אידיאולוגית מקימה מפלגה, והחגיגה גדולה.
דווקא לכן העיסוק במערכת הבחירות חורג מעבר להתעניינות הטבעית בפוליטיקה. בכל מדינה רחש בחש פוליטי משקף שינויים בציבור, אבל כאן בישראל ההקבלה בין חלק ניכר מהתהפוכות הפוליטיות למגמות תרבותיות וחברתיות בולטת אף יותר. הפרישה של בנט ושקד מהבית היהודי איננה אקט פוליטי אלא ביטוי של זרם, אבל זה פשט. ההבדלים בין הבית היהודי הנוכחי לאיחוד הלאומי הם ברמת הדרש. אלו הבדלים שבעולם אחר היו נותרים גלויים רק לבקיאים במיוחד בחלוקות מגזריות, אבל כעת הדיוקים הללו הפכו למפלגות. פתאום קם בית מדרש בבוקר ומרגיש שהוא מפלגה ומתחיל לרוץ.
עד כאן הכול נחמד ונעים. העניין הוא שאם בית מדרש החליט להפוך למפלגה, אז שיתנהג כמו מפלגה. במה דברים אמורים? דווקא כלפי בנט ושקד. כששומעים אותם מדברים על מפלגת הבית היהודי שאותה עזבו, אפשר לטעות שלא במפלגות מדובר כאן אלא במוסדות חינוך. טוב שיש מפלגה לציונות הדתית, אנחנו מפלגה דתית חילונית. זה נשמע כמו זוג שאומר: טוב שיש בתי ספר דתיים, אנחנו מעדיפים לילדינו חינוך משולב. אבל לא בבתי ספר מדובר אלא במפלגות שמבקשות להניע מדיניות שתשליך לא רק על ציבור המצביעים שלהן, אלא על כלל הציבור. בנט ושקד מעמידים את אמנת גביזון-מדן כבסיס לעמדתם בענייני דת ומדינה. הבית היהודי הנוכחי נמצא ימינה מזה. אז בנט ושקד צריכים להצהיר שהם חלוקים על הבית היהודי בסוגיה הזאת, להסביר מדוע דווקא עמדתם שלהם נכונה יותר, ולהבטיח שהם יעשו הכול כדי שהמדיניות שהם תומכים בה תיושם ולא שום מדיניות אחרת. מי שמבקש לנפנף באלו ואלו דברי אלוקים חיים שיתכבד ויישאר בבית המדרש. מי שהפך למפלגה שיתנהג כמו שמפלגה מתנהגת ויתחיל לדבר.
בשולי הדיון הזה עולה גם השאלה האם הפילוגים הללו מועילים. שתי מפלגות הן מעט מדי בשביל עם כמו שלנו, אבל האם אכן כל הבדל אידיאולוגי זניח ראוי לקבוע ברכה לעצמו? לא בטוח. אבל מצד שני, יעילות היא לא שם המשחק. פוליטיקה, מבחינתנו, איננה רק פוליטיקה. היא הרבה יותר מזה. אגודאי הוא לא מי שמצביע לאגודת ישראל אלא חסיד. ש"סניק הוא מי שמאמין ברב עובדיה. מפד"לניק הוא מי שאוחז בספר, בחרב, באת החפירה ובדגל. ליכודניק הוא מי שמאמין שהגיע הזמן שהמדינה תהיה שלו ומפא"ינק הוא מי שמרגיש שגנבו לו. כל אלו אינם הבדלים מפלגתיים בלבד, ועם כל הכבוד לצורך במשילות, אנחנו רוצים את הפוליטיקה שלנו בדיוק כמו שאנחנו. על היעילות אנחנו מפצים בדרכים אחרות.
לתגובות: mmgruzman@gmail.com