
חברה שלה מחבקת אותה והחיוך שלה רחב, קרן שמש מאירה את הרגע ונלכדת בעדשת המצלמה, לא מודעת לכך שבעתיד הלא רחוק היא זו שתכריז על מותו של אותו חיוך.
הרצח של אורי אנסבכר ז"ל העביר בכולנו אדוות של זעזוע. הרשתות החברתיות געשו והוצפו בכאב, זיכרונות ותמונה אחת שאמרה על אורי כמעט הכול.
לא חלפה יממה וכבר יוזמה לזכרה עיטרה את קבוצות הווטסאפ השונות. חופה עשויה טלאים טלאים, רקמה של נשות ישראל שמתיכות את היופי והשכול לכדי חופה אחת. שעות ספורות לאחר מכן חברי ילדותה קראו לעם היושב בסלון לצאת לתור את הארץ לזכרה של אורי שאהבה כל כך את יופי הטבע.
לא, לא נשחקנו. אנחנו לא מעבירים דף ובעיקר אנחנו לא מתעלמים. היוזמות, ההתנדבויות והחסד שנשפכו מהמסכים המרצדים מצביעים על עם שמחליט שהוא לא שותק יותר ובעיקר לא שוכח. לא שוכח את כל הנרצחים על אדמתו. כרוניקת הזיכרון הישראלית המודרנית התעצבה והוטמעה בטבעיות באורח החיים שלנו בשנים האחרונות. וזה לא מפתיע, כי עם שיודע להתאבל אלפיים שנה אחרי חורבן ביתו וזוכר את כל קורותיו לא במהרה ישכח את מתיו.
אם בעבר הרחוק הצום היה נקודת ציון בלתי נשכחת, הרי שהיום יוזמה של שמלות בת מצווה לזכרה של הלל יפה אריאל, ספרים פרי עטה של דפנה מאיר שיוצאים לאור אחרי הירצחה ומירוצים לזכר הנופלים הם הגלעד שאנחנו נוטעים עמוק בהוויה הישראלית. אנחנו לא נותנים לתמונות להיטשטש ולהתפוגג בנבכי הזיכרון אלא שותלים אותן בכל פינה, מעל הכיכרות ואצלנו בבית. כדי שנזכור.